פרק כ': נר ה' נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן

הפסוק המיסטי ביותר בספר משלי מופיע בפרקנו: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ', כז). פשט הפסוק הוא שהקב"ה חופש, דהיינו: מחפש בתוך חדרי הבטן שלנו, והנר שמאיר לו הוא הנשמה שנתן בנו.


המדרש (ילקוט שמעוני) אומר: "אמר רבי אחא: הנפש מגדת כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות, בחושך ובגלוי. ודפתראות [מחברות] כתובות לפני הקב"ה על מה שבני אדם עושים. לעתיד לבוא, הקב"ה מוכיח לכל אחד ואחד מעשיו, והם עומדים ותמהים. משל לאחד שהיה נשוי עם ביתו של מלך, והוא משכים ושואל בשלום המלך בכל יום. והמלך אומר לו: כך וכך עשית לביתך [אשתך], כך וכך כעסת, כך וכך הכית את עבדיך. והיה יוצא ואומר לבני פלטין שלו: מי אמר שכך עשיתי? מנין הוא יודע? אמרו לו: שוטה שבעולם: ביתו אתה נשוי, ואתה אומר מנין הוא יודע? – ביתו מגדת לו! כך הנפש – 'ויפח באפיו נשמת חיים' והיא מגדת לו כל מה שהוא עושה". אם כן, הנשמה היא בת המלך המדווחת לרבונו של עולם מה האדם עשה בגופו בכל יום ויום.


על פסוק זה פעם כתבתי מספר שורות: "נר – נשמה. זוכר את הרוחות השורקות, ואת כפות הידיים שכיסו על הנר מלכבות, וליבי שחדל מלבכות, ונפתחו דלתותיו, ונכנסו הידיים והניחו את הנר – ויצאו בנימוס כבד. ועודי מחפש אחר הנר לבדוק שלא כבה, לדאוג שלא יכבה, לשאול מה הוא מסתיר בחושך, ומה הוא חושב בשקט".