פרק כ"ט: איש אוהב חכמה ישמח אב

"אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו, וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן" (משלי כ"ט, ג). נשים לב שלא נאמר "בן אוהב חכמה ישמח אביו", אלא "איש". המבחן של הבן הוא אהבתו את החכמה גם בהפיכתו לאיש בוגר – ולא רק בהיותו בן. למעשה, רק מי שאוהב את החכמה ומתמסר אליה באמת - ימשיך להגות בה גם בגדלותו ויהפוך לחכם במלוא מובן המושג. אגב, המילה "פילוסוף" פירושה: אוהב חכמה; ללמדך שהשגת החכמה תלוי באהבתה, ומי שמסתפק רק בלימוד - לא ישיגנה.


המשך הפסוק מדבר על מי שמתרועע עם זונות ומאבד את הונו. חכמים בגמרא (עירובין סד.) דרשו בנועזות את הפסוק הזה. הגמרא מספרת שרב יהודה אמר בפני תלמידיו שתי הלכות בשם שמואל, כאשר על הלכה אחת אמר לו רב נחמן שהיא מעולה, ועל האחרת אמר שהיא אינה מעולה. האמורא רבא שישב שם ושמע את הדברים, שאל את רב נחמן מדוע אמר כך, והרי דרש רבי אחא ברבי חנינא: "וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן - כל האומר: שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה – מאבד הונה של תורה". רבי אחא דרש את המילה "זונה" מלשון "זו נאה", ואמר שמי שמדרג את יופי השמועות מאבד את עיקרה של התורה. כשמעו את הדברים האלו של רבא, הזדעזע רב נחמן וחזר בו מדבריו.


נשאלת השאלה: האמנם אסור לאדם לומר: "זו שמועה נאה וזו שמועה שאינה נאה"? הבה נעמת את הדברים עם הנאמר בתלמוד במקום אחר (עבודה זרה יט), שם הגמרא מספרת על לוי ורבי שמעון בנו של רבי (רבי יהודה הנשיא) שהיו יושבים לפני רבי ללמוד, וכשסיימו ללמוד ספר אחד החלו לדון מה הספר הבא אותו ילמדו. לוי רצה ללמוד את ספר משלי, ואילו רבי שמעון רצה ללמוד את ספר תהילים. מצד הסדר הנכון, ספר תהילים קודם לספר משלי, ואילו לוי ביקש ללמוד מה שליבו חפץ. הגמרא אומרת שלמען הסדר הטוב כפו את לוי והביאו ספר תהילים. כשהתחילו בלימוד, קראו את הפסוק: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", עליו דרש רבי: "אין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו" ("מקום" כאן הוא לאו דווקא מקום פיזי, אלא מילה כללית המתארת את הענין, הנושא אליו אתה מתחבר בלימוד התורה). שמע זאת לוי ואמר לרבי: "נתת לנו רשות לעמוד!" – נתת לי היתר "לצאת מן השיעור" וללמוד את ספר משלי. לכאורה משמע מן הסיפור כי מותר לומר "זו שמועה נאה וזו שמועה שאינה נאה" וללכת ללמוד את השמועה הנאה שבה האדם חפץ. אלא שיש לדייק בדברים ולהבין שמותר לאדם ללמוד במקום שליבו חפץ, אך אין זה מקומו לשפוט את הלימוד. דהיינו: הדבר הבעייתי הוא לומר דברי שיפוט כלפי לימוד מסויים בתורה וכתוצאה מכך לפסול אותו.


אוהב החכמה הוא איש המתחבר לתהליך ארוך טווח, הוא מתמסר לחכמה ואוהב אותה לאורך ימים ושנים. לעומת זאת, מי שמחפש קשר מיידי וזמין עם החכמה ואינו חפץ להיכנס לקשר מחייב וארוך טווח עמה – הרי הוא משול למי שמתרועע עם זונות ומתוך שהוא שופט אותן ואומר "זו נאה בעיניי וזו אינה נאה בעיניי" - הוא פוסל ענייני חכמה רבים שאינם נאים בעיניו. כמה חשוב שאדם הלומד תורה וחכמה מתמסר ללימוד וחפצו נטוע באותו מקום מבלי לומר על דברים אחרים שהם אינם נאים.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ל"א: אשת חיל

ספר משלי מסתיים בשיר הגדול "אשת חיל מי ימצא" המסודר באקרוסטיכון של הא"ב, ומושר בבתי ישראל לפני הקידוש של ליל שבת מאז המאה השבע עשרה לערך. המקור הראשון להזכיר מנהג זה הוא ככל הנראה הספר "חמדת ימים" (ספ

פרק ל': רש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי

בפרק ל' יש תפילה הנובעת מחכמת הלב ומנסיון חייו של החכם. יתכן ומדבר הכתוב בשלמה עצמו שעל פי המדרשים היה בתחילה עשיר ומלך, אחר כך העני והפך להדיוט, ולבסוף שב להיות מלך ועשיר. וכך אומר שלמה: "שְׁתַּיִם ש

פרק כ"ח: אשרי אדם מפחד תמיד

אומר שלמה בפרק כ"ח: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כ"ח, יד). ממה מפחד אותו אדם? יש מפרשים שהוא מפחד מן העונש על עברות שבידו, והם סומכים את דבריהם על הפסוק ה