פרק כ"ח: השיבו השביה אשר שביתם מאחיכם

אחז, בנו של יותם, הוא סיפור של השפלה ותבוסה. יותם השאיר לבנו אחז ממלכה איתנה ועצומה, אך פקח בן רמליהו מלך ישראל עשה יד אחת עם רצין מלך ארם כדי להדיח את אחז ולכבוש את ממלכתו. הם חיכו למותו של יותם ורק אז עלו וצרו על אחז במטרה להפילו ולהמליך תחתיו את בן טבאל, כמסופר במלכים ב' (פרקים ט"ו-ט"ז) וכן בספר ישעיה (פרק ז'). בפרקנו, מתוארת הצלחתם של פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם בתוכניתם. אחז הרשיע והלך בדרכי מלכי ישראל, עשה מסכות לבעלים, הקטיר בגיא בן הנום והקריב את בניו למולך, ותחת כל גבעה וכל עץ רענן היה מזבח ומקטר לעבודה זרה. עקב כל אלה, ה' נותנו בידי מלך ארם ומלך ישראל: "וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד, הַכֹּל בְּנֵי חָיִל בְּעָזְבָם אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם. וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ" (דברי הימים ב כ"ח, ו-ז). אחז מוכה מכה קשה וכל סביבתו הקרובה אליו מושמדת. אם לא די בכך, ממלכתו ממשיכה לספוג מכה נוספת: "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן" (שם, ח). לא היה תקדים כזה בתולדות האומה, ועל כן מיד מוזעק לשטח הנביא עודד: "וְשָׁם הָיָה נָבִיא לַה', עֹדֵד שְׁמוֹ, וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן, וַיֹּאמֶר לָהֶם: הִנֵּה בַּחֲמַת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם עַל יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם, וַתַּהַרְגוּ בָם בְזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ" (שם, ט). תחילה הוא אומר לישראל שכל מה שארע ליהודה הוא בגלל חטאיהם לה'. עודד מוכיח את אנשי ישראל על כי הגזימו בפגיעה באנשי יהודה ובשמים מקפידים על כך, והוא ממשיך ומזהיר אותם מלהמשיך בדרכם זו: "וְעַתָּה בְּנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם?! הֲלֹא רַק אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי, וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם כִּי חֲרוֹן אַף ה' עֲלֵיכֶם" (שם, י-יא). בעקבות דבריו, קמו ראשי אפרים וגילו אחריות למצב: "וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי אֶפְרַיִם עֲזַרְיָהוּ בֶן יְהוֹחָנָן בֶּרֶכְיָהוּ בֶן מְשִׁלֵּמוֹת וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן שַׁלֻּם וַעֲמָשָׂא בֶּן חַדְלָי עַל הַבָּאִים מִן הַצָּבָא, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם: לֹא תָבִיאוּ אֶת הַשִּׁבְיָה הֵנָּה, כִּי לְאַשְׁמַת ה' עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל חַטֹּאתֵינוּ וְעַל אַשְׁמָתֵינוּ, כִּי רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל יִשְׂרָאֵל! וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת הַשִּׁבְיָה וְאֶת הַבִּזָּה לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל הַקָּהָל. וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת, וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה, וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל, וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל, וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן" (שם, יב-יד). שבט אפרים מגלים כאן את האחווה כלפי בני יהודה. אין זה מקרי שדווקא שבט אפרים נושא את דגל האחווה כאן. הלא כבר בספר בראשית קראנו על כך שלעומת כל בני יעקב שרבים ביניהם בראשית דרכם, מנשה ואפרים בני יוסף מגלים את האחווה ביניהם.

תיאור גילוי האחריות והאחווה כלפי אותם שבויים מממלכת יהודה קיבל ביטוי הלכתי במשנה (סוטה ח'). המשנה מתארת את שיחת המוטיבציה שמוסר הכהן משוח המלחמה אל הלוחמים הנמצאים ערב הקרב: "ואמר אליהם: שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם – ולא על אחיכם. לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם - ירחמו עליכם, כמו שנאמר: "וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת, וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה, וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל, וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל, וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן". אבל אתם – על אויבכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם – אין מרחמים עליכם". זהו הבסיס של שיחת המוטיבציה הזו – לברר מיהו אויב ומיהו אח אוהב.