פרק כ"ח: אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה – ויאמר לאדם

פרק כ"ח מרגיש קצת זר בספר איוב. הוא משרה אווירה של מסתוריות ומזכיר במקצת את ספר משלי בדברו על החכמה. מה פשר העיסוק המסתורי הזה בחכמה דווקא כאן? לאורך הספר עד כה איוב ורעיו מנסים בעזרת חכמתם (ואולי לא רק בעזרתה) להשיג את פשר הקיום, את פשר הסבל, לפתור את החידה הגדולה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". בפרקנו, איוב קם ומצהיר כי יש חכמות שבני אדם יכולים להשיג – ואלו הן "החכמות הטבעיות": "כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ, בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה" (איוב כ"ח, א-ב). בעזרת החכמות הטבעיות האדם יודע להשתמש בטבע לשלוט בו ולהפיק ממנו תוצאות חיים לצרכיו. אך מעל החכמות הטבעיות ניצבת חכמה מיוחדת – החכמה האלוהית, שהיא אינה טבעית לאדם: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה, לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים... אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ: בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ. אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ" (שם, יב-כג) - זוהי חכמה שגם לאחר המוות אין לאדם השגה בה, היא שמורה לאלוהים לבדו. עם כל זאת, הפרק מסיים באמירה המשאירה לכאורה פתח להשגתה על ידי בני אדם: "אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ, וַיֹּאמֶר לָאָדָם: הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה, וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (שם, כז-כח) – אלוהים מביט בחכמתו הפנימית ומחליט למסרה לבני אדם אך לא בשלמותה ובצורתה המקורית, אלא רק את הנגזרת שלה. אלוהים מחליט לספר אותה, כלומר – לשים לה גבול (מלשון סְפָר) וללמדה לבני אדם מסויימים, "הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ" – הוא מודד אותה ועומד על תכונותיה במדוייק, ולבסוף: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם: הֵן יִרְאַת ה' - הִיא חָכְמָה, וְסוּר מֵרָע - בִּינָה" - אלוהים נותן לאדם נגזרת מחכמתו העליונה על מנת שיהיה עבד טוב לפניו, אך את החכמה העליונה הוא לא נתן לבני אדם. אם נחזור לתחילת הספר, נזכר כי על איוב נאמר שהוא איש "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (שם א', א). מכאן משמע שאיוב כבר השיג את חכמת "יראת אלוהים", ומה שהוא מבקש להשיג כעת זה את החכמה האלוהית העליונה שתסביר לו כיצד אלוהים מנהל את עולמו. כאשר אלוהים יתגלה אל איוב בהמשך הספר, הוא יאמר לו שאכן ישנה חכמה אלוהית הנשגבת מבינתו – כפי שכבר הבין איוב בעצמו.


חכמים דרשו על המילים "אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ, וַיֹּאמֶר לָאָדָם" (שם כ"ח, כז-כח) שאדם צריך להכין את עצמו לפני שהוא דורש ברבים. הרמב"ם אומר על כך ב"אגרת השמד": "וממה שראוי שתדעהו, שהאדם אין לו לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר בה פעם ושתיים ושלוש וארבע, וישנה אותו היטב – ואחר כך ידבר. וכן אמרו עליהם השלום, והביאו ראיה על זה מלשון הכתוב: "אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה" ואחר כן: "ויאמר לאדם"". ומוסיף הרמב"ם קומה נוספת לדבריו: "הן זה נאמר על מה שיצטרך לדבר בו בפיו, ועל מה שירשום האדם בידו ויכתבהו – ראוי שיחזירהו אלף פעמים, אילו יתכן זה". אמנם אין זה מעשי לחזור אלף פעמים קודם הוצאת מאמר או ספר לאור, אך על האדם להשתדל עד כמה שידו מגעת לדקדק בדבריו הכתובים. אם כן, החכמה יודעת לסייג (לספר) את עצמה בשתיקה, בדיבור ובכתיבה. מי שמכיר את הגבול הראוי לה – הוא החכם.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק מ"א: מי הקדימני ואשלם?

פרק מ"א הוא חלק מתשובתו השנייה של הקב"ה לאיוב. במבט ראשוני על המענה, לא כל כך מובן מה מתחדש בו אל מול המענה הראשון. במענה הראשון הקב"ה התמקד בגדלותו, בהשגחתו על עולם הטבע ובאי יכולתו של איוב לקלוט את

פרק מ': אחת דברתי ולא אענה, ושתיים ולא אוסיף

לאחר סדרת השאלות שהקב"ה הפנה לאיוב – איוב נותר שותק. לכך, הקב"ה מעוררו להשיב לדבריו: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ הֲרֹב עִם שַׁ-דַּי יִסּוֹר, מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה?" (איוב מ', א-ב). תשוב