פרק כ"ז: חי אל הסיר משפטי

כשסיים איוב להגיב לדברי בלדד בפרק כ"ו, הוא ככל הנראה ציפה לשמוע את דברי צופר הנעמתי, שהרי שהרעים כולם – עם כל דבריהם הקשים – היו מנומסים ולא נכנסו אחד לתוך דברי חברו, כדרכם של חכמים. בפועל, נראה כי צופר החליט שלא לדבר במענה השלישי ועל כן איוב ממשיך לדבר ונותן מעין סיכום לדבריו.


הוא מתחיל ונשבע שהוא ישר, צדיק ותם, הוא לא מוכן לשקר ולהחניף לאלוהים ולומר לו שחטא לפניו על מנת לרצותו – שהרי אלוהים לא חפץ בשקר. וכך לשונו: "חַי אֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי. כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי - אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה, וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה. חָלִילָה לִּי אִם אַצְדִּיק אֶתְכֶם, עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי. בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי" (איוב כ"ז, ב-ו). איוב נשבע כאן בשם ה'. בדרך כלל, כאשר עושים זאת – מוסיפים לה' תואר של כבוד, למשל: "חי ה' וברוך צורי" (תהילים י"ח, מז), "חי ה' המוציאני ממצרים", "אלוהים הטוב" וכו'. ואילו מה עושה איוב כאשר הוא נשבע בשם ה'? - הוא מכנה את אלוהים בתארים שליליים: "חַי אֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי" (איוב כ"ז, ב). על רקע זה, מעניינים הם דברי רבי יהושע במדרש המדרש: "ר' יהושע אומר משום בר פטרי: הרי הוא אומר "חי אל" - מלמד שאין לך אדם נודר בחיי המלך אלא אם כן אוהב את המלך" – כלומר, עצם זה שאיוב נשבע בשם ה' מניח שהוא אוהב את ה' ומאמין בו. דווקא מתוך הנחת יסוד זו של אהבת ה' יוצאת שאלתו של איוב ביתר חריפות – הוא מאמין שאלוהים הוא גדול ושהוא קיים, אך קשה לו לראות את חוסר הצדק בהנהגת אלוהים את עולמו. דברים אלו תואמים את דברי רבי יהושע במשנה (סוטה ה', ה): "בו ביום דרש רבי יהושע בן הרקנוס: לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה, שנאמר (איוב י"ג) הן יקטלני - לו איחל"". וממשיך המדרש ואומר: "רבי [רבי יהודה הנשיא] אומר: נאמר "ירא אלהים" באברהם ונאמר "ירא אלהים" באיוב, מה ירא אלהים האמור באברהם - מאהבה [עשה], אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה [עשה]. ושאר כל התרעומות [האמור בפרשה] לא נאמרה אלא מתוך המורא". רבי רואה את יסוריו של איוב בתור ניסיון מאת האלוהים. הוא מבחין כי על אברהם ואיוב שניהם כונו בשם "ירא אלוהים" (אברהם כונה כך לאחר שעמד בנסיון העשירי של עקידת יצחק, ואיוב כונה כך בתחילת הספר – עוד קודם שנתנה), והוא למד מאברהם על איוב – כשם שיראתו של אברהם את האלוהים היתה מאהבה (שכל מעשיו היו מאהבה), כך גם כל מעשיו של איוב הם מאהבה. ועל אף שיש הבדל משמעותי בין אברהם לאיוב – שאברהם לא שאל או התריס את הקב"ה כאשר הוא ציוה עליו לעקוד את בנו יחידו אשר אהב (ועל כך נאמר עליו בסיום נסיון העקידה שהוא "ירא אלוהים"), ואילו איוב שואל את אלוהים שאלות רבות, מלמדנו כאן רבי שיש כמה צורות לאהבה – יש אהבה שבשתיקה, ויש אהבה שבדיבור. יש אמונה שהיא מלאה בשתיקה ובדומיה, ויש שהיא מלאה בספקות ובשאלות. במקרה של איוב, האהבה עם התלונה לא הפרה את היראה. אם אליפז אמר לאיוב: "אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה עם אל" (איוב ט"ו), בא רבי ואומר שלא כן הוא הדבר – איוב מלא אהבה שיש בה יראה כלפי אלוהיו.


בהמשך הפרק, פונה איוב אל רעיו ואומר להם: "יְהִי כְרָשָׁע אֹיְבִי וּמִתְקוֹמְמִי כְעַוָּל, כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ? הַצַעֲקָתוֹ יִשְׁמַע אֵל כִּי תָבוֹא עָלָיו צָרָה?" (איוב כ"ז, ז-ט) - אין תקווה לחנף כאשר הוא בוצע ומפר את משפטו, כאשר ישלה את נפשו ביחס לאלוה ולהנהגותיו. אדם כזה המנסה להצדיק את אלוהים בכל מחיר – האל לא ישמע לתפילתו, כי לא לפניו חנף יבוא. "אוֹרֶה אֶתְכֶם בְּיַד אֵל, אֲשֶׁר עִם שַׁדַּי - לֹא אֲכַחֵד" (שם, יא) – איוב מזמין את הרעים לשיעור על גדלות אלוהים ("יד אל"), אך עליהם לדעת כי בענייני הנהגת ה' ("אשר עם ש-די") הוא לא ימנע מלומר את האמת. "הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ?" (שם, יב). איוב שואל את רעיו שאלה פשוטה: אתם רואים במציאות שהרשעים מצליחים, אז מדוע הנכם מתעקשים לומר דברי הבל לפני? במקום לתת להם להתייגע, איוב פשוט סוקר בפניהם את דעותיהם בקצרה עד לסוף הפרק. בפרק הבא, איוב ידבר איתם על החכמה ועל מקור החכמה, והאם לחכמה יש תשובות לשאלות הקשות שלו?