פרק כ"ו: תולה ארץ על בלי-מה

בפרק כ"ו איוב מגיב לדברי בלדד: "מֶה עָזַרְתָּ לְלֹא כֹחַ הוֹשַׁעְתָּ זְרוֹעַ לֹא עֹז? מַה יָּעַצְתָּ לְלֹא חָכְמָה וְתוּשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ?" (איוב כ"ו, ב-ג). זוהי תגובה צינית חריפה של איוב לבלדד: עזרה רבה הגשת לי בדבריך, בלעדיך לא הייתי יכול להבין את הדברים, הושעת לאדם שאין לו כח, יעצת לאדם חסר חכמה, וכו'. איוב שואל את בלדד: מדוע אתה מספר על גדלות אלוהים, בעוד אני מדבר על צדקותו של אלוהים? הלא אם תרצה שנדבר על גדולתו של אלוהים, אני יודע לדבר על כך טוב ממך. ורגע לפני שאיוב עושה כן, הוא מוסיף ועוקץ את בלדד בשאלה רטורית: "אֶת מִי הִגַּדְתָּ מִלִּין, וְנִשְׁמַת מִי יָצְאָה מִמֶּךָּ?" (שם, ד) – ממי לקחת את דבריך על גבורות אלוהים וגדולתו? הלא אני (או אליפז - המבוגר שברעים) המקור של דבריך!


מכאן ואילך איוב מתאר בעצמו את גדלות אלוהים בשמים ובארץ ובמה שנמצא מתחת לארץ. אנו נתמקד בפסוק אחד מדבריו: "נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ, תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" (שם, ז) – אלוהים תלה את השמים והארץ בחלל האוויר כביכול, ואין להם דבר "להשען" עליו מלבד על דבר אלוהים שעשאם. על כך דרשו חכמים (חולין פט.): "אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר: תולה ארץ על בלימה". רבי אילעא דרש שלא אלוהים הוא זה שתולה (מקיים) את העולם, אלא האדם שבולם את עצמו בשעת מריבה. ממשיכה הגמרא ואומרת: "רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (דברים ל"ג, כז) ומתחת זרועות עולם". רש"י שם מסביר: "מי שנדרס תחת הכל – הוא זרועות עולם". על דברים אלו שואלים כמה דרשנים, וביניהם הרב יוסף חיים מבגדאד ורבי יוסף משאש ממקנס שבמרוקו: מדוע הגמרא אמרה: "מי שבולם את עצמו בשעת מריבה" ולא אמרה: "מי שבולם את פיו בשעת מריבה"? ומסבירים, שלפעמים אדם בולם את פיו בשעת מריבה מחמת חולשתו, או שהוא שותק במטרה להכעיס עוד יותר את הצד שכנגדו (שע"י שתיקתו הוא מראה לצד השני שהוא מתעלם מדבריו ואינו מחשיב אותו). כמו כן, יתכן שהוא אמנם שותק אך קורץ בעיניו, ומולל באצבעותיו – ומראה על גופו סוג כלשהו של כעס. לכך, בא רבי אילעא ואומר: מי שבולם את עצמו – את כל גופו ולא רק את פיו – עליו העולם מתקיים. בא רבי אבהו ומוסיף על כך: יש משובח ממי שבולם את גופו בשעת מריבה ואפילו ממי שאינו כועס בליבו או חושב מחשבת נקם בשעת מריבה, והוא – אדם שאינו נוטר לחבירו טינה גם לאחר שעת המריבה, הוא משכיח מליבו את המאורע ועושה את עצמו כמי שאינו – כאילו שהוא מת ונמצא מתחת זרועות עולם, "לָא חָלִי וְלָא מַרְגִּישׁ" (יומא כב:). מי שמגיע לדרגה כזו שבה אנשים מכעיסים אותו אך הוא אינו שומע את הכעס והעלבון – בזכותו העולם עומד. בילדותי, הכרתי יהודי צדיק בשם חכם עזרא שטייאת, שהיה מלמד את הילדים מבטא בבלי נכון ומדוייק. יום אחד, הלך חכם עזרא ברחוב וחצה את הכביש שלא במקום הנכון. נהג מונית שעבר במקום התחיל לקללו וכינהו בשם "חמור". חכם עזרא ניגש אל אותו אדם ואמר לו: "אנא ממך אל תכעס, אך יש לי הערה אחת אליך. אל תאמר "חמור" באות כ"ף, אלא תאמר: "חמור" באות חי"ת". כל מי שראה את המאורע ידע שהוא אמר זאת לא כדי להכעיס את נהג המונית אלא שלא שמע כלל את חרפתו, הוא שמע רק טעות בדקדוק לשוני שכדאי לתקנה.


אם נחזור לפרקנו, נצטרך לשאול את עצמנו על דרשת חכמים הזאת: האם איוב בלם את פיו בשעת מריבה? האם תגובתו לבלדד היא בלימת פה בשעת מריבה או לא?