פרק כ"ו: ירושלים דלתות העמים

פרק זה מוקדש כולו לצור. צור ששמחה על חרבן ירושלים - תענש על ידי נבוכדנצאר וחייליו, הרושם של חרבנה יהיה ניכר על כל האומות מסביב, ובסופו של דבר - היא תמחק מעל פני האדמה. יחד עם זאת, לצור בכל זאת יש כבוד כלפי ירושלים, היא יודעת להכיר בגדולתה: "בן אדם, יען אשר אמרה צר על ירושלם: האח נשברה דלתות העמים, נסבה אלי, אִמלאה החרבה" (יחזקאל כ"ו, ב). צור מכנה את ירושלים בשם "דלתות העמים", העיר שכל האומות היו נכנסים בה לסחורה (רש"י), עיר אוניברסלית, עיר שכל אומות העולם חומדים אותה. צור חשקה להחליף את ירושלים: "נסבה אלי" - אני אמלא את תפקיד "דלתות העמים", וכל סחורות העולם יעברו דרכי, "אִמלאה החרבה" - אני אמלא את עצמי מחרבנה של ירושלים.


הגמרא (מגילה ו.) מעמידה שתי ערים זו מול זו: קיסרי כנגד ירושלים. קיסרי זו מלכות רומא. "אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן - אל תאמין". כלומר, העולם צריך בקיום לפחות אחת מהן, שעיני כולם יהיו נשואות אליה. מצד שני: "ישבו שתיהן - אל תאמין", גם זה לא אפשרי - כי הן שתי ערים המתנגדות זו לזו. "חרבה קיסרי וישבה ירושלים, או חרבה ירושלים וישבה קיסרי - תאמין, שנאמר: "אִמלאה החרבה' - אם מליאה זו - חרבה זו, אם מליאה זו - חרבה זו".


אמנם צור הבינה שירושלים היא עיר אוניברסלית, אך היא תפסה רק את המימד הכלכלי שבכך, וזנחה את כל התוכן המוסרי ורוח האדם שמפיצה ירושלים לעולם. ירושלים יש לה אמירה לומר לכל העולם כולו, הבה ונעשה את ירושלים לדלתות רבות שבהם יוכלו להכנס כל העמים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.