פרק כ"ה: שירת הלויים

פרק כ"ה ארוז בעטיפה של רוח הקודש. נושא הפרק הוא היבדלות חלק מן הלויים לעבודת השירה: "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה - לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם" (דברי הימים א כ"ה, א). אומרים חכמים: ""לעבוד עבודת עבודה" - איזהו עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר: זו שירה". השירה נקראת כאן "עבודה" במה שמרגיש לנו כשייך לעולם החול, אך השירה שייכת כמעט כולה לעולם הרוח והנבואה. אסף, הימן וידותון היו סוג של נביאים. כך אומר לנו הרד"ק: "היו בני אסף מנגנים בכלי שיר, ואסף שורה עליו רוח הקודש והיה משורר בפיו לקול הכינורות. וכן הימן וידותון - כולם היו נביאים עם כלי השיר, כי ספר תהילים ברוח הקודש נאמר ויש בו נבואות ועתידות הגלות והגאולה". אם כן, מדובר במשוררים שהיו נביאים ונבואותיהם נכתבו בספר תהילים מפני שהיו שרים ליד דוד שהיה שומע את דבריהם. כך נאמר במפורש בהמשך הכתוב: "לִבְנֵי אָסָף: זַכּוּר וְיוֹסֵף וּנְתַנְיָה וַאֲשַׂרְאֵלָה, בְּנֵי אָסָף עַל יַד אָסָף הַנִּבָּא עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ" (שם, ב) - בני אסף מנגנים, רוח הקודש שורה על אסף והוא נותן את קולו בשיר, ודוד המלך היושב שם כותב את המזמורים הללו ומכניסם לספר תהילים.


ממשיך הפרק ועובר לתפקידם של ידותון, הימן ובניהם: "לִידוּתוּן, בְּנֵי יְדוּתוּן: גְּדַלְיָהוּ וּצְרִי וִישַׁעְיָהוּ חֲשַׁבְיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ שִׁשָּׁה, עַל יְדֵי אֲבִיהֶם יְדוּתוּן בַּכִּנּוֹר הַנִּבָּא עַל הֹדוֹת וְהַלֵּל לַה'" (שם, ג) - ידותון ובניו אחראים על ההודאה. "לְהֵימָן, בְּנֵי הֵימָן: בֻּקִּיָּהוּ מַתַּנְיָהוּ עֻזִּיאֵל שְׁבוּאֵל וִירִימוֹת… כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים לְהָרִים קָרֶן" (שם, ד-ה) - הימן ובניו אחראים היו על הרמת קרן ישראל להוציאם מן הגלות (רד"ק). והכתוב מסיים: "וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים לְהֵימָן בָּנִים אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבָנוֹת שָׁלוֹשׁ" (שם). על לשון חריגה זו אומר הרד"ק שאפשר שהימן היה עקר בתחילה, אך הוא עתר לה' וה' נתן לו בנים ובנות לרוב. כלומר, ילדים אלו נולדו לתוך עולם של תפילה, שירה ונבואה. אם נשוב לפסוק ג', נראה כי יש קושי מיידי העולה מן הכתוב: "לִידוּתוּן, בְּנֵי יְדוּתוּן: גְּדַלְיָהוּ וּצְרִי וִישַׁעְיָהוּ חֲשַׁבְיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ - שִׁשָּׁה" (שם, ג). חדי העין יבחינו כי רק חמישה שמות מופיעים כאן, ואילו הכתוב מציין שהיו לידותון שישה בנים. הכיצד? מסביר לנו רש"י: "מפני שאשתו היתה מעוברת את שמעי [הבן השישי] וראה ברוח הקודש שגם הוא עתיד להיות ראש משמרה, לפיכך אמר שישה". כלומר, גם כאן רוח הקודש ממלאת תפקיד מרכזי. המשורר העתידי שיעמוד בראש המשמרה נצפה עוד לפני לידתו ברוח הקודש.


רוח הקודש הזו מלווה את משפחת לוי עוד מימי המדבר. חכמים אומרים במדרש שאסף, הימן וידותון - מבני קרח הם. כזכור, קרח יצא כנגד בחירתם משה ואהרן למנהיגי העדה, וכל זאת למה? "לפי שראה [ברוח הקודש] קרח שכל הכבוד הזה [שמבני בניו עתידים לשורר בבית ה'] עומד ממנו, וכן שמואל ששקול כנגד משה ואהרן עומד ממנו, אמר: אפשר שאנו אבודים? בא וחלק על משה. ראה - ולא ראה יפה, ואינו יודע שבניו עושים תשובה ועומדים מהם". קרח לא היטיב לראות ברוח קדשו, ולא הבין שדרכו אינה רצויה. ומה שראה מבני בניו שעתידים לעלות לגדולה - זה מפני שעשו תשובה. הפספוס של קרח הוא שהיתה לו רוח הקודש בלי רוח השירה. משורר אמיתי צריך שיהיה במהלך בלתי פוסק של רצוא-ושוב, של תהייה ויישור אורחותיו, בשיברון לב, בלא גסות הלב וגאווה חלילה. לקרח היתה רוח הקודש, אך היא לא יכולה היתה להיתרגם לשירה - מפני שנלוותה אליה גסות הלב והמחשבה. לעומתו, בני בניו עושים תשובה ולכך הם יכולים לשרת כמשוררים בבית ה'.


ממשיך הכתוב ומתאר את סדר המשמרות שנקבע על פי הגורל: "וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לְאָסָף, לְיוֹסֵף גְּדַלְיָהוּ הַשֵּׁנִי הוּא וְאֶחָיו וּבָנָיו שְׁנֵים עָשָׂר" (דברי הימים א כ"ה, ט).


חכמים בגמרא (ערכין יג:) אומרים: "אין פוחתין משנים עשר לויים עומדין על הדוכן, ומוסיפין - עד עולם. הני [שנים עשר אלו] - כנגד מי? אמר רב פפא: כנגד תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד, שנאמר: "הוא ואחיו ובניו שנים עשר"". דהיינו: מספר הלויים המשוררים הוא כמספר כלי הנגינה. לומר לנו, שהלוי חייב להתייחס לעצמו כאל כלי שרת (כפי שהזכרנו כבר בפרק ו'). שנים עשר לויים אלו הם משוררים מקצועיים המייצרים אווירת קדושה במקדש בכח שירתם, עד כדי כך שכאשר היו מחנכים קטנים לעבודת המקדש - היו עושים זאת רק בשעה שהיו הלויים הללו משוררים, כפי שאומרת שם המשנה: "אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר". והמשנה שם מוסיפה שהלויים הצעירים הללו היו מצטרפים לשירת הגדולים: "ולא היו [הילדים] אומרים [מנגנים] בנבל ובכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל [תבלין] בנעימה", ורש"י מסביר: "לפי שקול הלוים הקטנים דק ומתבל את קול הלויים הגדולים". המשנה שם מכנה את אותם לויים צעירים בשם "צוערי הלויים" על שם שהיו מצערים את הלויים הגדולים בקולם הערב והדק. ונראה להסביר שחשוב היה לצער את הלויים הגדולים על מנת שימשיכו בעבודתם מתוך שברון לב ולא יתגאו בקולם, ויפנימו כי הם רק כלי שרת לעבודת ה'. זהו התבלין הנכון לשירה מדוייקת ומכוונת הבאה מתוך ענווה.