פרק כ"ה: על אמציהו ואומץ

אמציה מלך יהודה הוא מלך מלא אומץ, אך לא תמיד אומץ זה שירת אותו נאמנה לחיוב. הוא עושה את הישר בעיני ה', אך עם הסתייגות: "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה', רַק לֹא בְּלֵבָב שָׁלֵם" (דברי הימים ב כ"ה, ב). כאשר הוא הורג את הורגיו של אביו, הוא הורג רק אותם ולא מתנקם בבניהם. גם לכך נדרש אומץ, הוא לא נותן לדם הרע לעלות לו לראש. וזאת למה? "וְאֶת בְּנֵיהֶם לֹא הֵמִית כִּי כַכָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּסֵפֶר מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: לֹא יָמוּתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יָמוּתוּ עַל אָבוֹת, כִּי אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יָמוּתוּ" (שם, ד). קריאתו של אמציה כאן היא חריגה, מפני שבמסורת חכמים מבינים אחרת את הפסוק: לא ימותו בנים בעדות אבות, ואבות לא יומתו בעדות בנים. אך אמציה מבין את רוח הדברים בתורה בקריאה של מלך (אדם שיש לו הסמכות להרוג בדין מלכות), ודורש שאין לנקום בבן על חטאי אביו.


אמציה פוקד את אנשי הצבא של יהודה ומגלה כי יש תחתיו שלוש מאות אלף חיילים. נתון זה מדאיג אותו ביותר, שכן בימי יהושפט היו פי ארבעה מהמספר הזה, ובימי אסא היו פי שניים ממנו. לכך, אמציה שוכר בכסף מאה אלף גיבורי חיל מישראל. בעשותו זאת, בא אליו נביא בשם אמוץ (שהיה אחיו של אמציה) ואומר לו שהאומץ שלו והצלחתו במלחמה מקורם בה' ולא בכמות החיילים שיש בידו: "אַל יָבֹא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל כִּי אֵין ה' עִם יִשְׂרָאֵל כֹּל בְּנֵי אֶפְרָיִם. כִּי אִם בֹּא אַתָּה עֲשֵׂה חֲזַק לַמִּלְחָמָה - יַכְשִׁילְךָ הָאֱלֹהִים לִפְנֵי אוֹיֵב, כִּי יֶשׁ כֹּחַ בֵּאלֹהִים לַעְזוֹר וּלְהַכְשִׁיל" (שם, ז-ח). בפעם הזאת, אמציה נשמע לקולו של הנביא ומצליח במלחמותיו.


בהמשך הפרק, לאחר שאמציה מצליח במלחמתו מול בני אדום ומבזה את צלם אלוהים של חיילי אדום כאשר השליכם מראש הסלע, הוא טועה ומאמץ את העבודה הזרה של אדום: "וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר. וַיִּחַר אַף ה' בַּאֲמַצְיָהוּ וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא וַיֹּאמֶר לוֹ: לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ אֶת עַמָּם מִיָּדֶךָ?" (שם, יד-טו). הנביא אומר לו את הדברים בדרך של עצה ולא בצירוף הצהרה כדוגמת "כה אמר ה'", ולכך אמציה כועס עליו: "וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: הַלְיוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ נְתַנּוּךָ? חֲדַל לְךָ, לָמָּה יַכּוּךָ? וַיֶּחְדַּל הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי כִּי יָעַץ אֱלֹהִים לְהַשְׁחִיתֶךָ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת וְלֹא שָׁמַעְתָּ לַעֲצָתִי" (שם, טז). הנביא אומר לאמציה כי מאת ה' היתה זאת שאמר לו את הדברים בלשון עצה במטרה לבדוק האם יקבל ממנו את העצה הטובה הזאת או לא, ואמציה נכשל בניסיון. לאחר מכן, אמציה עושה טעות קשה עוד יותר ומתגרה במלך ישראל. הוא עושה זאת בדרך של עצה: "וַיִּוָּעַץ אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּשְׁלַח אֶל יוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים" (שם, יז). את העצה הטובה מן הנביא אמציה דחה, ודווקא את העצה הרעה הוא החליט לאמץ. יואש מלך ישראל ממשיל לו משל ואומר לו: "הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר: תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה. וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ" (שם, יח). אמציה משול כאן על ידי יואש לחוח אשר נרמס על ידי חית השדה בנקל. אמציה לא שועה לאזהרות, מתאמץ להשיג את הרעה ובסופו של דבר ניגף לפני מלך ישראל. הכתוב מסכם את חייו ואומר: "וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲמַצְיָהוּ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הֲלֹא הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר מַלְכֵי יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל" (שם, כו). בספר מלכים נאמר שדברי אמציהו כתובים על ספר מלכי יהודה בלבד, ואילו כאן נוסף ספר מלכי ישראל. זאת משום שבספר מלכי יהודה אמציה מוזכר כמלך נוסף בשושלת בית דוד, ואילו בספר מלכי ישראל הוא נזכר לדראון עולם בלעג בתור מלך שהתגרה בטיפשותו להלחם בישראל.