פרק כ"ה: טוב וישר ה'

פרק כ"ה הוא פרק שאנו אומרים בסמוך לתחנון מדי יום, ומכנים אותו "נפילת אפיים". אחינו האשכנזים נוהגים להפיל את פניהם על זרועם, ואחינו הספרדים חוששים לדברי הזוהר שאומר שבפרק זה האדם מתכוון למסור את נפשו על קדושת השם ("אליך ה' נפשי אשא" (תהילים כ"ה, א) עד מיצוייה של הנפש, זו מסירות הנפש) ויש בו סכנה לרדת למקומות נמוכים, ועל כן מוטב שאדם לא יפיל את ראשו על זרועו.


פרופסור סגל נתן כותרת לפרק: "תפילה להדרכה והצלה מעוון ומאויבים". ואני הקטן מוסיף: "תפילה להדרכה לעלייה להר בית ה'" - לא רק הצלה, אלא גם עלייה. הלא דוד המלך אמר בפרק הקודם: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו?" (תהילים כ"ד, ג) ואחד מהתנאים לכך היה: "אשר לא נשא לשוא נפשי" (שם, ד), והנה בפתיחת פרקנו דוד מכריז: "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא!" (שם כ"ה, א). וכך אמרו במדרש שוחר טוב: "היה דוד משתוקק לבנות המקדש, אמר לו הקב"ה: אין אתה יודע מי יעלה בהר ה'? נקי כפים ובר לבב וכו', מיד שמח דוד ואמר: יש בי מידות הללו!".


בהמשך הפרק, אומר דוד: "טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ. יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (שם, ח-ט). פסוקים אלו נדרשו בכמה דרכים. ישנה ההבנה הפשוטה - שהקב"ה מדריך את החטאים בדרך התשובה. ויש מדרש המופיע בגמרא (מכות י:) העוסק ברוצח בשגגה הנמלט לעיר המקלט ובדרך מופיעים לפניו שלטים המכוונים אותו אליה. הגמרא מספרת על רבי חמא בר חנינא, שכאשר היה רוצה לפתוח בסוגיה הכואבת הזו של רוצח נפש בשגגה, היה פותח דווקא בפסוק: "טוב וישר ה', על כן יורה חטאים בדרך" (שם, ח). והיה דורש: "אם לחטאים (לרוצחים בשגגה) מורה (את הדרך לעיר מקלט), כל שכן לצדיקים!". הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו') מביא את הפסוק הזה כקושיה על הנחת היסוד של היהדות בדבר הבחירה החופשית של האדם, שהרי מפסוקים אלו משתמע שה' הוא המדריך את האדם בדרך הישר והטוב ואין הדבר בידי האדם. ועל כך משיב הרמב"ם: "הטוב והישר - זה ששלח להם נביאים מודיעים להם דרכי ה' ומחזירים אותם בתשובה". ותשובה נוספת מביא הרמב"ם: "שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמידה זו בכל אדם - שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק - מתאווה להם ורודף אותם". אם אדם שואף לחכמה ולצדק - הוא ישיג אותם. ועל כך אמרו חכמים: "הבא ליטהר - מסייעין אותו". כלומר, הוא ימצא את עצמו נעזר על הדבר. ובלשון אלכימאי: "היקום נחלץ לעזרתו". אם פניו אל עבר היושר, אלוהים עוזר לו.


ונסיים בדבריו של רבי יוסף חיון, מחכמי פורטוגל במאה החמש עשרה, המסביר את הפסוקים שלנו כמדברים על בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו ובין אדם למקום: "טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (תהילים כ"ה, ח) - בין אדם לעצמו, "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט" (שם, ט) - בין אדם לחברו, "וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (שם) - בין אדם למקום.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א