פרק כ"ד: בנפול אויבך אל תשמח

כמה מפורסמים הם דבריו של שלמה בפרקנו: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ - פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כ"ד, יז-יח). בסמוך לפסוק זה נאמר שהרשעים יפלו ברעה ("כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה" (שם, טז)) וכאן מלמדנו שלמה – אל לך לשמוח בנפילת הרשע על אף שקיבל רע כרשעתו. וזאת למה? מפני שהדבר מסוכן עבור אישיותך, שכאשר אתה שמח ברעתם של בני אדם הצד האפל שבך יכול להתעורר ולהתחזק ולהשתלט על אישיותך. וכיוצא בזה אומר הרלב"ג: "כי אין ראוי שישמח ברע, כי ה' יתברך הרחיק מציאותו של הרע לפי מה שאפשר, ומה שיגיע – יגיע במקרה". כלומר, הרעה שהגיעה לעולם ופגעה ברשע – היא בסופו של דבר רעה ולא טובה, ואנו חפצים שהעולם ימלא טוב. כשאלוהים ברא את העולם – הוא שפט אותו לטוב ועלינו לשמוח בטוב ולא ברע.


בפסוק זה יש גם אזהרה לצדיק שחלילה שמחתו בנפילת אויבו לא תסתכם בשמחה על איבוד הרשעה מן העולם אלא תיגרר למחוזות אישיים של סגירת חשבונות עם הרשע. לכך לא נאמר כאן "בנפול רשעים אל תשמח" אלא: "בנפול אויבך". מותר לשנוא את הרשע רק לשם שמים מצד הרשעה שבו – אך אסור לשנוא אותו מצדדים אחרים. על פי זה נבין את המשנה במסכת אבות: "שמואל הקטן אומר: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ - פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ". שמואל הקטן לא אמר דבר משלו. הוא רק ציטט את הפסוק שלנו. הגמרא מספרת שרבן גמליאל ביקש לתקן את ברכת המינים (ברכת "למינים ולמלשינים" בתפילת שמונה עשרה) וחיפש אחר מי שיהיה ראוי לחבר את ברכה זו. בסופו של דבר, נבחר שמואל הקטן לתקן את הברכה. מסביר הרב קוק שברכת המינים היא ברכה שיש בה הרבה קללות ולא כל אדם מסוגל לחברה כראוי, מפני שהוא עלול לערב עם השנאה כלפי אלו הראויים לה - את השנאה הפרטית שלו. שמואל הקטן הצליח לתקן את הברכה מפני שהוא אמר בכל ימיו: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך", הוא הסיר מלבבו כל רגש של שנאה כלפי שונאי נפשו. לכן, כשהוא מתקן את ברכת המינים ומכניס בה דברי קללה, הוא עושה זאת לשם שמיים ללא כל נגיעה אישית. זו מדרגתו של שמואל הקטן – אך סתם בני אדם רחוקים הרבה ממדרגה זו ועל כן עלינו להיזהר ולהרחיק מעלינו כל סוג של שנאה. הראשון לציון מרן הרב עוזיאל זצ"ל אמר: "שונא אני את השנאה ואת הפילוג שנעשית תחת מעטה הדת". דבריו מכוונים כלפי אלה שנותנים הצדקה דתית לשנאה כזו או אחרת השכם והערב.


בשנת 1936 התמנה ליאון בלום למלך צרפת. ליאון בלום היה יהודי, והמפלגה הרפובליקנית חגגה את נצחונו על חשבון התנועה המלכותית. השמחה התפשטה לכל המדינות בהן שלטה צרפת, ואף הנערים היהודים באלג'יר היו עומדים מול בתי הקפה שבהם ישבו תומכי התנועה המלכותית ומביטים בהם בדומיה או שרים להם שירי היתול. רבי יוסף משאש, עליו השלום, שהיה רב באלגי'ר באותה התקופה, מתאר ש"מתוך המסיבות הללו נתעוררה שנאה גדולה וריב ומדון על היהודים מהמפלגה המלכותית, והיתה מהומה גדולה עם איזה רציחות באלג'יר (באוראן) ואף גם זאת – המפלגה הרפובליקנית עם כל היהודים עשו חג גדול בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר בשמחה ובשירים, ועברו ברחובות קריה עדרים-עדרים למאות ולאלפים בזרוע רמה, ביד קפוצה ודגלים אדומים ואותות אדומים על חלקת צווארם, ויריעו תרועות גדולות בחצוצרות ותבקע הארץ לקולם. ויען ראה ראינו כי יושבי העיר עוז לנו – תלמסאן – הגדישו את הסאה, ובחורי ישראל הפריזו הרבה על המידה, רעדה אחזתנו פן יחרה אף המפלגה המלכותית ויחם דמם בקרבם, ויעשו עמנו רעה, חס וחלילה. וכן נדרשתי ממנהל הקהילה ומיחידי הקהל גם משוטרי העיר – להקהיל את הקהל ולהוכיחם בדברים נמרצים על זה, וכן היה". בהמשך דבריו הוא כותב לנו את הדרשה שנשא באותו מעמד, ובתוך דרשתו הוא מתייחס לסיפור בגמרא המתאר את הדו שיח שהתנהל בין המן למרדכי בשעה שהמן הוביל את מרדכי ברחבי שושן הבירה על גבי סוס המלך. כאשר המן ביקש להרכיב את מרדכי על הסוס, מרדכי אמר לו שקשה לו לעלות על הסוס בעצמו, ולכך המן כופף את קומתו ואפשר למרדכי לעלות על גבו. ראה המן שמרדכי שמח על כך, ואמר לו: והלא כתוב בתורתכם – "בנפול אויבך אל תשמח!" ענה לו מרדכי: זה נאמר על אויב שהוא מישראל, אבל אויב שהוא גוי – אדרבה, מצווה לשמוח בנפילתו, שנאמר: "ואתה על במותימו תדרוך". מהגמרא הזו משמע שהפסוק שבפרקנו רלוונטי כלפי יהודי ולא כלפי גוי. על כך אמר הרב משאש: "הדבר פשוט שלא בא להוציא (להחריג) רק את המן שהוא מזרעו של עמלק, כמו שמפורש שם שמרדכי הצדיק היה מדבר עם המן ואמר לו בזה הלשון: "בדידכו לא" (בשלכם לא), אבל סתם גויים – אסור לשמוח במפלתם, כל שכן גויים של הזמן הזה שכולם מאמינים באל אחד – ודאי שהם שווים בזה לישראל". ובהמשך הוא מביא ראייה לדבריו מן הנביאים: כאשר ישעיהו מתנבא על מפלת מואב ודואג ומצטער: "על כן מעי למואב ככינור יהמו" (ישעיה ט"ז), יחזקאל נושא קינה על צור (יחזקאל כ"ז), וכן ירמיה אומר: "על כן ליבי למואב כחלילים יהמה" (ירמיה מ"ח).


ראיה נוספת לדבריו של הרב משאש אפשר למצוא במדרש חכמים: "בנפול אויבך אל תשמח - וכן ציווה המקום: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עמו!". אמר האלוהים: אין אתה טוב ממני - ראויים היו ישראל לקרות את ההלל כל שבעת ימי הפסח, כשם שקוראים כל שבעת ימי החג [בסוכות] – ולמה כן? אלא בשביל שנהרגו המצרים וטבעו בים שהם שונאיי. וכן אתה מוצא בנח שנאסר עליו תשמיש בשעת המבול [שלא ישמח בשעה שיש צער לעולם]".


ומכאן נמצאנו למדים גם למתרחש סביבנו בעשור האחרון ב"אביב הערבי". אמנם מדובר במדינות אויב – אך האזרחים הפשוטים לא כולם הם אויבנו ואסור לנו לשמוח ברע שמצא אותם, אלא עלינו להתפלל לאלוהים שיבער את הרע בעולמו ויחזור לשיפוט הראשוני של הבריאה: "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א', לא).


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ל"א: אשת חיל

ספר משלי מסתיים בשיר הגדול "אשת חיל מי ימצא" המסודר באקרוסטיכון של הא"ב, ומושר בבתי ישראל לפני הקידוש של ליל שבת מאז המאה השבע עשרה לערך. המקור הראשון להזכיר מנהג זה הוא ככל הנראה הספר "חמדת ימים" (ספ

פרק ל': רש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי

בפרק ל' יש תפילה הנובעת מחכמת הלב ומנסיון חייו של החכם. יתכן ומדבר הכתוב בשלמה עצמו שעל פי המדרשים היה בתחילה עשיר ומלך, אחר כך העני והפך להדיוט, ולבסוף שב להיות מלך ועשיר. וכך אומר שלמה: "שְׁתַּיִם ש

פרק כ"ט: איש אוהב חכמה ישמח אב

"אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו, וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן" (משלי כ"ט, ג). נשים לב שלא נאמר "בן אוהב חכמה ישמח אביו", אלא "איש". המבחן של הבן הוא אהבתו את החכמה גם בהפיכתו לאיש בוגר – ולא רק