אומר שלמה: "שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ" (משלי כ"ג, כב). האב והאם מתחננים לילד שישמע לקול מוסרם. הילד טוען: ההורים שלי אינם 'מעודכנים', או: ההורים שלי אינם יודעים ואינם יכולים לדעת מי אני באמת. בא שלמה ואומר: "שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ" – אביך מכירך עוד לפני הזמן שבו אתה מכיר את עצמך, ודאי יש לו דבר או שניים ללמדך. "וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ" – אל תאמר שאמך אינה 'מעודכנת' ואינה מכירה את מצבי החיים החדשים. אמא שלך עברה הרבה בחיים, שמע לקול מוסרה ולחכמתה - שהרי דברי אמת של חכמה תמיד נשארים מעודכנים ורלוונטיים.
כמה נפלא הוא פירושו של רבנו יונה כאן כאשר הוא אומר: "אל תבוא כי זקנה אמך – ויש לה חכמת הנסיונות, על כן לא תבוז לה כי תעיד לך אשר שמעו אוזניה וראו עיניה". ומוסיף רבנו יונה נופך מעורר רחמים לדבריו: "ויש לפרש: אל תבוז כי זקנה אמך – אל תבוז לדבריה אף על פי שזקנה והיא למשא על אחרים, מפני שצריכה לזולתה ואין עזרתה בה". הדברים נאמרים בעיקר למי שהיה רגיל לראות את אמו מלמדת בשיא המרץ, מתרוצצת, עוזרת, מבשלת, מנקה – ופתאום חלפו הימים והשנים, חדלו ממנה הכוחות והיא זו שנצרכת לאחרים. על האדם לזכור שהיו ימים בהם גם הוא היה מוטל חסר כוחות בידי אמו, והיא האכילה והשקתה אותו – ולא בזתה אותו, אלא התייחסה אליו באהבה רבה.
חכמים בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק ט) אמרו: "אל תבוז כי זקנה אמך – רבי יוסי ברבון אומר: אם נתיישנו דברי תורה בפיך, אל תבזה להם. ומה טעם? אל תבוז כי זקנה אמך". כלומר - "אמך" כאן היא התורה, והאדם נתבע להמשיך ללמוד תורה בכבוד גם אם נדמה לו שהוא מכירה היטב. כל מי שלומד תורה יודע שבתחילת דרכו הוא אומר רק הגיגים והבזקים של רעיונות. כאשר תלמיד חכמים מתבונן בכתבי נעוריו הוא מרגיש ריחוק מסויים מהם ובמידה מסויימת הם קלים בעיניו. כך גם משורר ותיק רואה את שיריו הראשוניים כשירים בוסריים. על כל אלה אומר רבי יוסי ברבון: אל תבזה עליהם. נכון שיש לך תורה גדולה (או שירה גדולה) והיא מביישת את התורה הקטנה שקדמתהּ, אבל עליך לשמור על כבודה של התורה הקטנה שהיא כאמך. אותם נסיונות ראשונים בכתיבת חידושי תורה ובכתיבת שירה הם שהולידו אותך למה שהפכת היום, התובנות הראשונות הן הן שהביאוך לאחרונות.
ממשיך התלמוד ואומר: "א"ר זעירא: אם נתרוקנה אומתך - עמוד וגודרה כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים, הדא הוא דכתיב [זה הוא שכתוב]: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה"". כלומר, אם אתה רואה מנהג כלשהו שעם ישראל נהג בעבר והאומה נזדקנה ממנו והזניחה אותו – עליך לעורר אותו כפי שעשה אלקנה (אביו של שמואל) שעורר את עם ישראל לעלות לרגל לאחר שראה שפסו עולי רגלים למקדש, והיה עובר ממקום למקום ומעורר את העם לעלות עימו למשכן שילה. לפי פירוש זה, אפשר לפרש את הדברים גם לימינו אנו: אם זקנה אומתך – אם הכח הכללי נחלש ורוח פוסט-מודרניסטית שוטפת את העולם, ובעקבותיה רבים רואים את עצמם כאוסף של אינדיבידואלים - אל לך להמשך אחר הלך הרוח הזה ולהיות צדיק יחידי, אלא עליך לעלות ולהעלות אחרים עמך, כאשר בכל פעם תעלה ממקום אחר ותעורר קבוצה אחרת מעם ישראל. היה מחובר אל הכלל גם בזמן שאנשים אומרים "אני וביתי נעבוד את ה'". גם אם האומה הזדקנה וכל אחד כביכול דואג בה רק לעצמו – אתה אל תבזה את האומה שהיתה בצעירותיה, אלא המשך לעורר לה את נעוריה עד שתחדשם כנשר.