פרק כ"ב: דמים רבים שפכת ארצה לפני

דוד מספר לשלמה בנו מדוע הוא לא בונה את המקדש: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי, וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ - הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב, וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם" (דברי הימים א כ"ב, ז-י). את הסיבה הזו שדוד מציין כאן לא שמענו עד כה, ונראה כי דברים חדשים באו לכאן. אומר הרד"ק כי יתכן והקב"ה לא אמר לדוד את הדברים מפורשות, אך קול פנימי של דוד הוא שאמר לו שזאת הסיבה מאת ה'. וכך לשונו של הרד"ק: "זה ("דם לרוב שפכת") לא מצאנו שאמר לו ה', אבל דוד אמר כן בליבו כי מפני זה מנעהו ה' לבנות הבית. או: נתן הנביא אמר לו כן ואע"פ שלא נכתב בספר שמואל". ממוצאם של דברים למדנו שבנין הבית צריך להיעשות בעת מנוחה ועל ידי איש מנוחה, ודוד חי לא בעת מנוחה ולא היה איש של מנוחה. ממשיך הרד"ק ומסביר על איזה דם מדובר כאן, שהרי לכאורה לא צודק היה למנוע את בנין המקדש מדוד אם מדובר היה בדם שנשפך מחמת פיקוח נפש: "ובאמרו "דמים לרוב שפכת ארצה" - כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך, כמו: דם אוריה החיתי, או: דמי הכהנים שנהרגו בנוב. גם בדמי הגויים אשר שפך אותם, שלא היו בני מלחמתו, אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים". כלומר, דוד לא היה נקי לגמרי משפיכות דמים, והיה מעורב בכך בעקיפין. ומוסיף הרד"ק: "אף על פי כן, לא נענש עליהם, כי כוונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים… אך כיוון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב - מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עוון ולעטרת תפילה, כמו שמנעו להניף ברזל במזבח ובבית המקדש, לפי שהברזל עושים ממנו כלי הריגה - לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב [לרוב]". כלומר, דוד אינו נענש כאן על אשר עשה - שהרי כוונתו היתה לכלות הרשעה מן העולם, אך לא הוא האיש המתאים לבנין בית ה' שתפקידו שלום, כפרת עוונות ובית תפילה. אין כאן עונש. יש כאן חוסר התאמה.


הגמרא (ברכות ג) מספרת על סדר לילו של דוד שהיה קם בחצות לילה ומתעטף בתורה ובתפילה, ולעת בוקר היו נכנסים חכמי ישראל אצלו ואומרים לו: "אדוננו המלך, עמך ישראל צריכים פרנסה". אמר להם: "ילכו ויתפרנסו זה מזה". אמרו לו: "אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו" [אין די כסף בממלכה פנימה כדי לפרנס את הכל]. אמר להם: "לכו ופשטו ידיכם בגדוד" [צאו למלחמה וממנה תפרנסו את העם]. יש להבין מה עומד מאחורי הדו-שיח הזה. מפרקנו אנו למדים כי לדוד היו מאגרי זהב רבים אותם שמר לבנין הבית: "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה" (דברי הימים א כ"ב, יד). מנין היה לו לדוד הזהב הזה? המדרש מגלה לנו כי כאשר דוד נלחם וניצח את גלית, עיטרוהו בני ובנות ישראל בזהב רב - את הזהב הזה שמר דוד והכינו לבנין בית המקדש. והנה, הגיע זמן בו עם ישראל זקוק למזון ולפרנסה. נכנסים חכמי ישראל אל דוד ורומזים לו בחכמתם: הוצא את הזהב ששמרת ופרנס את עמך! הלא בפרק י"ז למדנו כי רצונו של הקב"ה הוא בבנין בית לעמו ישראל תחילה ורק אחר כך בבנין ביתו, העם קודם למקדש. דוד לא נשמע לרמזם של חכמי ישראל ומשאיר את הכסף לבנין המקדש. על כך אומר הקב"ה לדוד (על פי פרשנותו של רבי יונתן אייבשיץ): "דמים לרוב שפכת ארצה". באילו דמים מדובר? מדובר בדמים שנשפכו במלחמות הרשות שאליהן יצא דוד על מנת לפרנס את העם, כשהיה יכול להימנע מהן ולפרנס את העם מכיסו. מפני כך אמר הקב"ה לדוד: איני חפץ שתבנה את בית המקדש מכסף זה - "דמים לרוב שפכת ארצה". הדברים הללו חריפים ונוקבים מאוד, אך הם מלמדים אותנו על חשיבות בני האדם (ובמרכזם ישראל) בעיני הקב"ה אל מול חשיבות המקדש. החיים קודמים לכל, ועליהם ניתן להוסיף את קומת הקודש ואת המקדש.