פרק כ"א: אוטם אזנו מזעקת דל

"אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה" (משלי כ"א, יג) – אטימות מולידה אטימות, קשיחות מביאה אחריה קשיחות. אדם שלא שומע את זעקת הדל, גם הוא יקרא – לחבריו לעזרה, לאלוהים לעזרה – ולא יענה. יש אומרים שמדובר כאן בעונש שהוא חמור מ"מידה כנגד מידה", בתחילת הפסוק מדובר על מי שאטם את אוזנו כדי שלא ישמע את זעקת הדל בכלל, ובאחריתו של הפסוק – כשאוטם אזנו זועק לאלוהים בעצמו, אלוהים כביכול שומע את זעקתו אך מתעלם ממנה באדישות. עונש זה חמור יותר וכואב יותר, ולא בכדי; אפשר שאדם יאמר: "אני אין בכוחי לעזור ולהושיע את הדל", אך אין זה פוטר אותו לכל הפחות להקשיב. ההקשבה מסייעת לדל לפרוק את שעל ליבו וממעיטה את צערו.


בתלמוד (שבת נה.) מסופר שרב יהודה ישב לפני רבו שמואל (שהיה חכם גדול) ולמד מפיהו תורה. באותה שעה באה אישה אחת והתחילה לזעוק לפני שמואל על עוול שנעשה לה. שמואל לא השגיח בה והמשיך ללמד. לעומתו, רב יהודה שמע את זעקותיה של האישה ולא יכל להמשיך ללמוד. הוא אמר לרבו: האם רבי אינו סובר ש"אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל - גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה"? בשאלתו, רב יהודה משתמש בלשון "סברה" ולא אמר "והרי כתוב כך וכך" מפני שאפשר גם לפרש את הפסוק כמדבר רק על מצוות הצדקה. מדברי רב יהודה עולה כי הוא עצמו מפרש את הפסוק ככזה המדבר לא רק על הצדקה אלא על הצדק בכללו, על זעקת הדל הנשמעת בכל מקום ולא רק כאשר הוא פושט את ידו. כך או כך, ענה לו שמואל: "שיננא [תלמיד משונן שכמותך], רישך בקרירי – רישא דרישך בחמימי". רש"י מפרש: "אני שאני רבך איני נכוה, אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך ואב בית דין יכווה בחמין". שמואל הבין שתפקידו ללמד תורה, ומי שמעליו (אב בית הדין) תפקידו לעשות משפט. למעשה, הוא מעביר הלאה את האחריות לטפל באישה. בכך מסתיים לו הסיפור ואנו נשארים תמהים. הלא אותה אישה זועקת לפני שמואל, והיכן הם רחמיו? האם יתכן שכך יסתיים לו הסיפור? כמובן שלא. במקום אחר בגמרא (בבא בתרא י:) מסופר כי רב יוסף, בנו של רבי יהושע, היה חולה מאוד עד כי הגיע לשערי מוות ולבסוף נתרפא. שאל אותו אביו: מה ראית שם? אמר לו: עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו אביו: עולם ברור ראית! התוספות שם מביאים מסורת של רבנו חננאל בשם הגאונים, שמה שראה רב יוסף ועליו אמר "עולם הפוך ראיתי" היה את שמואל יושב מול תלמידו רב יהודה כאשר תפקידיהם הוחלפו – רב יהודה הפך לרב ושמואל לתלמיד. וכל זאת למה? משום שרב יהודה מחה בשמואל וביקש ממנו שישמע לקול האישה הזועקת לפניו, ושמואל תרץ לו מה שתרץ. אפשר לפרש ששמואל ראה את עצמו כחוליה בשרשרת ההיררכית והעביר את האחריות להושעת הדל לחוליה שמעליו, ואילו תלמידו - רב יהודה - לא היה מוכן לעבור לסדר היום על כך ומחה בידו. לכך, דווקא התלמיד הופך לראש. המנהיגות ניתנת למי שיש לו רגישות ונחישות, אך מי שאינו שומע ואינו רואה – אינו יכול להיות הראש בעולם האמת הברור.