בפרק י', דניאל נמצא בתענית של שלושה שבועות, ובסופם הוא רואה מראה משונה: "וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז, וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן" (דניאל י', ה-ו). את המראה הזה רואה דניאל לבדו, ואילו חבריו – חגי, זכריה ומלאכי לא רואים אותו. אף על פי שלא ראוהו, מזלם ראה את המראה, הם נחרדו חרדה גדולה וברחו בהחבא. דניאל נשאר לבדו והוא מעיד על עצמו שלא נותר בו כח מחמת המראה, הוא נרדם ופניו ארצה. ואז האיש פונה אל דניאל ואומר לו: "דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמֻדוֹת! הָבֵן בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר אֵלֶיךָ וַעֲמֹד עַל עָמְדֶךָ, כִּי עַתָּה שֻׁלַּחְתִּי אֵלֶיךָ" (שם, יא). על פניו, האיש הגדול והאימתני פונה כאן אל דניאל באמירות רכות. ראייה לדבר היא המשך דבריו, כאשר הוא מעודד את דניאל ואומר לו: "אַל תִּירָא דָנִיֵּאל, כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ, וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ" (שם, יב). בדבריו כאן הוא מגלה לדניאל שתפילתו נשמעה ונתקבלה לפני האלוה עוד מן היום הראשון אשר החל להתענות, וזאת כי כבר אז נתן את ליבו להבין את המצב וגמר בינו לבין עצמו שעליו להתענות ולהתפלל לה'. זהו מסר חינוכי אדיר – שהעיקר הוא הכוונה והמוכנות להתפלל לפני ה'.
חכמים בגמרא (תענית ח:) מספרים שבזמן רבי זירא הגויים גזרו שמד ואסרו על ישראל לשבת בתענית כדי לנסות לבטל את תעניתם. באותה שעה, אמר רבי זירא לישראל שהיו באותו דור: נקבל עלינו את התענית עכשיו אף על פי שלא נתענה מיד, וכאשר ייבטל השמד נשב בתענית. תמהו השומעים את דבריו ושאלוהו מנין לו זאת? אמר להם: ממה שכתוב בדניאל בפרק י': "כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ" (דניאל י', יב). כך גם ישנו מושג בתלמוד שאומר: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפהּ למעשה" – הקב"ה מחשיב טובה לאדם כבר מרגע היות המחשבה הטובה (שטרם צורפה למעשה) בקרבו. כי תחילת כל מעשה היא מחשבה, והמחשבה היא מנקודת הנשמה והלב, ו"רחמנא - ליבא בעי" - כאשר הלב נמצב במקום הנכון – ה' שועה לאדם.
Comentários