פרק י"ט: כפיר היה

בפשוטו של פרק, הפרק מתחיל בתיאור פסטורלי: "מה אמך לביא בין אריות רבצה בתוך כפרים ריבתה גוריה" (יחזקאל י"ט, ב) - כאשר ישראל עושים רצונו של מקום - הכל שלו וטוב, יש ריבוי של הגורים והם למדים זה מזה. "ותעל אחד מגוריה, כפיר היה, וילמד לטרף טרף אדם אכל" (שם, ג) - החברה החלה להרקב מבפנים והכפיר מרע לאחרים. אותו כפיר מוצא את סופו במצרים - כשנותנים חחים באפו. לאחר מכן אין יותר שלוה לכפירים כפי שהיה קודם לכן, הכפיר השני שעלה כעת לגדולה נזקק למצוא את מקומו בקושי רב בין אריות: "ויתהלך בתוך אריות". אלא שגם הוא נפל: "וילמד לטרף טרף אדם אכל" (שם, ו). וכאשר הוא גולה, לא מסתפקים בנתינת חחים באפו: "ויתנהו בסוגר בחחים" (שם, ט) - הוא סרח יותר מהכפיר הראשון ועל כן היחס אליו בהתאם. "ויבאהו אל מלך בבל יבאהו במצדות למען לא ישמע קולו עוד אל הרי ישראל" (שם). הרי ישראל מבקשים שלוה וצדק בין איש לרעהו, ולכן קולו של הכפיר לא ישמע בקרבתם עד אשר יכופר לו.


פרק זה אמנם מתפרש יפה כמשל על יהואחז וצדקיה בני חמוטל בת ירמיהו מלבנה (אשת יאשיהו המלך, הקרויה "הגבירה", אשה אשר השפיעה רבות על הפוליטיקה בממלכת יהודה), או כמשל על יהואחז ויהויקים - (לפי פירוש רש"י), אך חז"ל בתלמוד דרשו את הפרק על ישראל כולו. וכך אומרים חכמים בגמרא (סוטה יא:): "אומה זו כחיה נמשלה: יהודה - גור אריה (בראשית מ"ט, ט), דן - יהי דן נחש (שם, יז), נפתלי - אילה שלוחה (שם, כא), יששכר - חמור גרם (שם, יד), יוסף - בכור שור (שם, כב), בנימין - זאב יטרף (שם, כז)". וממשיכה הגמרא ושואלת: ומה עם אותם השבטים שלא נמשלו במפורש לחיה מסויימת בברכת יעקב לבניו, למה נמשלו אותם שבטים? ומשיבה הגמרא - הם נמשלו ללביאה: "כתיב ביה: מה אמך לביא בין אריות רבצה וגו' (יחזקאל יט, ב)". ישנו משל של איזופוס האומר שהארנבת ממליטה ארנבונים רבים בשנה, וכן העכברה, אך הלביאה ממליטה רק בן אחד בשנה. אותו בן הופך בסופו של דבר להיות מלך החיות, מה שנראה אולי לא הוגן במיוחד, אך אותו בן של הלביאה איננו סתם בן, הוא אריה. כך עם כל הקינה וכל התוכחה שמשמיע יחזקאל כלפי עם ישראל בפרק זה, הוא עדיין ממשילם דווקא לאריה, מי שראוי להיות מלך החיות.