פרק י"ט: ועמכם בדבר משפט

יהושפט המלך שב מן המערכה בה נפל אחאב, ולקראתו יוצא חוזה בשם יהוא בן חנני האומר לו: "הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'" (דברי הימים ב י"ט, ב). בדבריו הוא מכוון לכך שיהושפט יצא למלחמה יחד עם אחאב הרשע ובכך לא נהג כשורה. הנביא מיד מסייג את דבריו הקשים ומנחם את יהושפט: "אֲבָל, דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַהֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים" (שם, ג). יתכן כי יהוא בן חנני הוא בנו של חנני הרואה מפרק ט"ז שהוכיח את את אסא - אביו של יהושפט. כזכור, אסא שמע את דברי התוכחה והניח את חנני בבית המהפכת (בית הסוהר), ואילו כאן יהושפט שומע את דברי תוכחתו של יהוא בן חנני ומפנים אותם. בפירוש המיוחס לרש"י מובא פירוט לנעשה באותה שעה (ככל הנראה בשם מדרש): "כשאמר לו החוזה: דברים טובים נמצאו עמך כי בערת האשרות, בא לו אצל ספר התורה [על מנת לבדוק] אם בערם כמשפט. ומתחילה ראה כתיב: "אבד תאבדון" עד "ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון" ... וגם ראה שם כתוב: "שופטים ושוטרים תתן לך". מיד: ויעמד שופטים מוחזקים בכל ערי יהודה לעיר ועיר". כהנחיית הרמב"ן באגרתו לבנו: "וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ" כך יהושפט קם מעל ספר התורה ומבקש ליישם את מה שקרא הוא מעמיד שופטים בכל ערי יהודה. מתוך שקיבל את התוכחה, הוא שב לעשות את הטוב. זאת בשונה מאסא אביו שלא קיבל את התוכחה - ורק המשיך להרשיע.


יהושפט מעמיד את השופטים ומנחה אותם בהנחיות התקפות לדורות: "וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים: רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים, כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט. וְעַתָּה יְהִי פַחַד ה' עֲלֵיכֶם, שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד" (שם, ו-ז). גם בירושלים הוא מעמיד שופטים ומוסיף לצוות עליהם: "כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת ה' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם,וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַה' וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ" (שם, ט-י), והוא מסיים ואומר להם: "חִזְקוּ וַעֲשׂוּ, וִיהִי ה' עִם הַטּוֹב" (שם, יא). כאמור, הדברים הללו משוקעים אצל דייני ישראל לדורותיהם. הגמרא (סנהדרין ו) מביאה את דבריו אלה של יהושפט כאשר היא עוסקת באופן שבו הדיין צריך להיכנס אל הדיון: "ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר' (תהלים פ"ב, א): אלהים נצב בעדת אל, וכן ביהושפט הוא אומר (דברי הימים ב י"ט, ו): ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה'. שמא יאמר הדיין: מה לי בצער הזה? תלמוד לומר: עמכם בדבר משפט". אומר שם רש"י: "לפי מה שעם לבבכם, שלבבכם נוטה בדבר, כלומר בטענותיהם עמכם במשפט - לפי אותן דברים תשפוטו ולא תענשו". דהיינו: דיין טוב צריך לעשות שימוש בליבו הטוב. המהרש"א שם מחדד את הדימיון בין הדיין לבין האלוהים, ואומר שכשם שאצל אלוהים הדיבור הוא כמעשה (שהרי את העולם כולו ברא במאמרו) כך על הדיינים לדעת שהדיבור שלהם בהיכל המשפט הוא דיבור שיוצר מציאות ונותן לה מהות ומשמעות. על כן, עליהם להיזהר בדבריהם במאוד מאוד ביושבם על כס המשפט. ועל כך אמרו חכמים: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו - נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת י). מעשה בראשית כידוע נעשה בדיבור כנאמר "בדבר ה' שמיים נעשו", וכאשר הדיין דן דין אמת לאמיתו ונזהר בדיבורו- הוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית שנמשך ומתקיים על פי הדין.