פרק י"ט: ונקתי מפשע רב

פרק י"ט הוא פרק שירי ביותר, המדבר על היצירה של הקב"ה את עולמו - השמים והארץ וכל אשר בם, וגם על התורה - הרוח הגדולה שאלוהים נתן לאדם. מפני כך, יש שראו בפרק הזה כבנוי משניים או אפילו שלושה שירים שונים, ואילו אנו נתייחס אליו כמקשה אחת כפי שעשה העורך.


בפרקנו, דוד הכריע במחלוקת שהגיעה כארבע מאות שנה לאחר מכן בין קונפוציוס לבין לאו-דזה בדבר מה מדריך את האדם ואת אושרו - האם הרוח הגדולה, הטאו, שמולה האדם צריך רק להתאיין, להקשיב ולהרגיש עצמו כחלק מן הטבע, או שמא האדם צריך לשמוע לפיקודים, לציוויים? הכרעתו של דוד המלך היא: שניהם גם יחד. מצד אחד: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת… מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ" (תהילים י"ט, א-ז). אך כל גדלות הבורא לא גורמת לדוד להתאיינות ולהתבטלות בפני הבריאה, אלא להפך - הוא שומע ביקום ובבריאה קריאה לפעולה לקיום תורתו של הבורא בעולמו: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם" (שם, ח-ט). הפיקודים אותם מקיים דוד אינם סותרים את הרוח הגדולה, אלא להפך - הם ישרים ומשמחי לב.


את הפרק ניתן גם לקרוא בתור בקשת הסליחה של דוד המלך על חטא בת שבע. וכך דרשו חכמים (ילקוט שמעוני): "רבי שמעון בר יוחאי אומר: גיבורים הם הצדיקים שיודעים לפתות את בוראם ויודעים היאך לקלס. ראה דוד היאך קילס - התחיל מקלס בשמים: "השמים מספרים כבוד אל" - פנו אליו השמים ואמרו לו: שמא אתה צריך לכלום? "ומעשה ידיו מגיד הרקיע" - אמר לו הרקיע: שמא אתה צריך לכלום?". הדברים מזכירים את הסיפור הידוע על רבי אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז) שכאשר הבין שחטא - פנה לשמים, לכוכבים, לשמש ולירח, להרים ולגבעות, ואמר להם: בקשו עלי רחמים! והם דחו אותו והיו אדישים כלפיו (מתוך אדישות הטבע). גם כאן, דוד מקלס את השמים והרקיע והם דוחים אותו. ממשיך המדרש ואומר מה עשה דוד לאחר מכן: "התחיל מזמר ומקלס לתורה: "תורת ה' תמימה משיבת נפש". פנה הקב"ה לדוד ואמר לו: דוד, מה את בעי? (מה אתה רוצה?) אמר לו: "שגיאות מי יבין?" (ביקש דוד שיסלח לו על שגגותיו)".


ובגמרא (סנהדרין קז) דרשו על פסוקי הבקשה של דוד: "גם עבדך נזהר בהם, בשמרם עקב רב. שגיאות מי יבין", אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי יכול להישמר מהשגגות? אמר הקב"ה: מוחל אני לך על השגגות. אמר לו דוד: "מנסתרות נקני" - אף מהנסתרות נקה אותי, אמר לו הקב"ה: מוחל אני לך אף עליהן. אמר דוד: "גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ, אַל יִמְשְׁלוּ בִי" (תהילים י"ט, יד) - ביקש שימחול לו אף על הזדונות, וכן ביקש שחכמים לא ידרשו ("ימשלו") בחטאו בבית המדרש. אמר לו הקב"ה: מחול לך. "אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם" - ביקש שלא ייכתב סורחנו (שכל פרשיית בת שבע לא תכתב בתנ"ך), אמר לו הקב"ה: זה אי אפשר. ומה יו"ד של שרי (שהוחלפה באות ה"א) היתה עומדת וצווחת כמה שנים לפניי עד שבא יהושע וקיבלה, כל הפרשה כולה על אחת כמה וכמה (שלא ניתן למוחקה). "וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב" - דוד מבקש מאלוהים שימחל לו על אותו עוון כולו. אמר לו הקב"ה: שלמה בנך עתיד לכתוב: "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ, וּבְגָדָיו לֹא תִּשָׂרַפְנָה?! אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים, וְרַגְּלָיו לֹא תִּכָּוֶינָה?! כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, לֹ‏א יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵע בָּהּ" (משלי ו', כז-כט). או אז פנה דוד לקב"ה ואמר: כל כך אני נטרד מהעולם הבא, עד כדי כך שאבוא לגיהנם? אמר לו הקב"ה: קבל עליך יסורין. והגמרא מתארת כיצד קיבל עליו דוד את היסורין. במקום אחר אומרת הגמרא שדוד המלך דומה לסוחר כותי שבא ומבקש פת לחם, לאחר מכן מבקש קצת בצל, לאחר מכן קצת מים, עד שהוא מסדר לעצמו ארוחה דשנה. כך דוד המלך סידר לעצמו תפילתו באופן הדרגתי. על כך נאמר: "שפתי צדיק ידעון רצון" (משלי י', לב) - שפתי הצדיק יודעות לרצות את אלוהים בדברים קטנים, עד שהדברים מצטרפים לכדי חשבון גדול.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א