פרק י"ט: אעשה חסד עם חנון

נחש מלך בני עמון מת, ובנו חנון יושב תחתיו. לנחש מלך בני עמון היו שתי הנהגות כלפי דוד וישראל. מצד אחד הוא שמר על משפחתו של דוד בברחו מפני שאול, ומצד שני הוא היה מצר לישראל בימי שאול המלך, כאשר שאול התחיל את מלכותו ונחש אמר לאנשי יבש גלעד כי הוא ינקור להם את כל עין ימין. דוד המלך חושב שאפשר לעשות בריתות משפחתיות ולדלג על סיפור האיבה הכללית של מלך בני עמון לישראל, ואחרי מות נחש הוא עושה מחווה ושולח מנחמים מטעמו אל חנון מלך בני עמון. אך השרים של חנון מחרחרים ריב ומדון ואומרים לו: "הַמְכַבֵּד דָּוִיד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ, כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים? הֲלֹא בַּעֲבוּר לַחְקֹר וְלַהֲפֹךְ וּלְרַגֵּל הָאָרֶץ בָּאוּ עֲבָדָיו אֵלֶיךָ" (דברי הימים א י"ט, ג). רש"י אומר כי היתה חשדנות רבה בין העמונים לבין ישראל, עד שאמרו יועצי מלך בני עמון למלכם: "והלא כתוב בתורתם: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כג) - וסבור אתה שמניח מצות אלוהיו ובא לדרוש שלומך ולכבוד אביך שלח לך מנחמים? הלא בעבור לחקור וכו'". חנון מקבל את דברי השרים ומחליט לבייש את שליחי דוד. הוא כורת להם חצי מבגדם המכובד ומגלח חצי מזקנם, כרוצה לומר: אני אגלה את פרצופכם האמיתי לעין כל. ומכיוון שעדיין ספק היה בליבו, כרת רק חצי מבגדם וגילח רק חצי מזקנם. בכל אופן, המעשה הזה היה ביוש גדול עבור שליחי דוד. חכמים במדרש אמרו (במדבר רבה כא ה): "כל מי שבא עמהם [עם עמון ומואב] במידת רחמים, לסוף בא לידי ביזיון, מלחמות וצרות. ואיזה זה? דוד, שנאמר: "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש", אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי? אני כתבתי "לא תדרוש שלומם וטובתם" - ואתה עושה עמם גמילות חסד?! "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז) - שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד - סוף בא לידי בזיון... ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון ד' אומות…". לפי דברי המדרש הזה עולה כי מעשהו של דוד לא היה ראוי. אבל, בספר חסידים ובמקומות נוספים דווקא עולה כי דוד פעל נכונה במקרה הזה, ועל אף שהתורה אמרה "לא תדרוש שלומם וטובתם" באופן כללי, כאשר הם הקדימו ועשו לך טובה אישית (כפי שעשה מלך בני עמון לדוד) - אסור להיות כפוי טובה אלא יש להשיב להם טובה תחת טובה. אלא, שבמובן מסויים דוד מתמקד בטובה האישית שנעשתה לו ומנתק את עצמו מכלל העם בכך שהוא מתחמק מלראות את הרשעות של העמונים, אותה רשעות שבאה לידי ביטוי בכך שמלך בני עמון האב ביקש לנקר את כל עין ימין של אנשי יבש גלעד. הלא כל הטובה שעשה נחש לדוד היתה מפני שדוד עמד כנגד שאול מלך ישראל, וכאשר דוד מתמנה למלך - מלך בני עמון רואה בדוד אויב לכל דבר. לכך סופה של דרישת הטובה הזו היתה ביזיון, מלחמות וצרות.

עמון ומואב לא שאלו בשלום אחיהם, והעונש הגדול שלהם הוא מניעת השלום מהם. וכך אמרו חכמים במדרש: "כמה גדול כח השלום? שכשרצה להעניש את עמון - מנע מהם דרישת השלום". מתוך העונש הגדול הזה אתה למד על השכר הגדול שיש בעולם - דרישת השלום. לא בכדי ששה סדרי משנה מסתיימים במימרא (עוקצין ג', יב): "אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: (תהלים כט) "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".