פרק י"ח: הלמנעך תעזב ארץ, ויעתק צור ממקומו?

אחרי שאיוב סיים את דברי תלונתו, יש לבלדד השוחי מה לומר לו. בלדד תחילה יתקוף את איוב, ולאחר מכן יספר לו כמה גורל הרשעים הולך עד הכרתה מוחלטת. הוא פותח ומבקש מאיוב להפסיק מלדבר, והוא עושה זאת בלשון רבים: "עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין? תָּבִינוּ - וְאַחַר נְדַבֵּר! מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם?" (איוב י"ח, א-ב). מדוע יש כאן שימוש בלשון רבים? אפשר להסביר שהיתה סיעה שהקשיבה לחילופי הדברים בין איוב לרעיו, וכנראה שהנהנה בהסכמה לדברי איוב.

מכאן ואילך בלדד פונה ישירות לאיוב ואומר לו: "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ" (שם, ג). איוב טען בפרק י"ז שאלוהים טרפו באפו (כעסו), וכאן בלדד מבהיר לו כי הוא זה שגרם בעצמו לרעה שתבוא עליו. בדומה אמר לו אליפז: "כי לאויל יהרוג כעס" (שם ה', ב) – הכעס והרוגז של איוב שמופנים כלפי אלוהים הם שמזיקים לו. בלדד ממשיך ואומר: "הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ?" (שם י"ח, ג)) – איוב ראה במה שקרה לו שערורייה ברמה כלל-אנושית עד כי כל המציאות היתה עקומה בעיניו, והוא ביקש להפוך את הקערה על פיה (בלשון חכמים) - להפוך את הסדר המוסרי, הדתי, העולמי. בלדד תמה על כך ומשקף לאיוב עד כמה דבריו מגוכחים.

על הפסוק הזה יש דרשה שלכאורה נראית לא קשורה כלל להקשרה המקורי. התלמוד (ברכות ה) אומר: "תניא: אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ויצא ולא המתין לחבירו – טורפין לו תפילתו בפניו, שנאמר: "טורף נפשו באפו - הלמענך תעזב ארץ?" - ולא עוד, אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "ויעתק צור ממקומו", ואין צור אלא הקב"ה שנאמר "צור ילדך תשי"". כלומר, אבא בנימין למד מהפסוק שלנו כי תפילתו של החבר שיוצא מבית הכנסת ולא ממתין לחבירו - אינה מתקבלת. אגב, יש מחלוקת הלכתית האם מדובר בבית כנסת שהיו בזמנם מחוץ לעיר – וכאשר אדם משאיר את חבירו לבד שם (במיוחד בתפילת ערבית) דעתו נטרדת עליו מפני שהוא חושש מלשוב לבד לביתו ולא יכול לכוון בתפילתו, ויש אומרים שמדובר בכל בית כנסת שהוא, וגם בימינו צריך להמתין לחבר שיסיים את תפילתו. בין כך ובין כך, הקשר בין הדרשה ההלכתית הזו לבין הפסוק נראה מקרי בהחלט.

הרב קוק והבן איש חי – כל אחד במקומו – רואים בענין התפילה מקום של אחדות. רוצה לומר: המתפלל לא תהיה תפילתו רצויה כל זמן שהיא מכוונת לעצמו ולתועלתו בלבד. לא בכדי לשון התפילה (תפילת העמידה) היא לשון של רבים – "וחננו מאיתך" "השיבנו אבינו לתורתך", "שמע קולנו" וכו'. מי שלא ממתין לחבירו אחרי התפילה, מוכיח בכך שהוא לא התפלל בשביל טובת זולתו אלא בשביל עצמו, ועל כן טורפין לו תפילתו בפניו והוא גורם לשכינה שתסתלק מישראל, כי השכינה שורה בישראל כשיש שלום אמיתי ביניהם, כשיש רצון הדדי להיטיב זה עם זה (הבן איש חי אומר שיש כמה דרגות בהשראת שכינה על ישראל, ואחת מהן היא כאשר הם מצויים באחדות). תפילה פרטית שכזו אינה נשמעת, כי לתפילה ולבית הכנסת יש תפקיד כמחנכים לערבות הדדית.

משקנינו הבנה זו, הבה ננסה להבין את הקשר בין דברי אגדה אלו לבין דבריו של בלדד לאיוב. בספרו "על התפילה", הרב סולובייצ'יק מסביר: בלדד השוחי אומר לאיוב כי לשיטתו אין דין ואין דיין, אין משפט צדק בעולם – וכל זאת למה? מפני שהוא, איוב הקטן, סובל. האם הגיוני שבגלל שאדם אחד סובל, כל הקלפים נטרפים וכל המציאות הופכת להיות רעה – אין צדק, אין יושר, אין השגחה? הרב סולובייצ'יק מסיק כי איוב היה אמנם אדם גדול וחשוב אבל הוא היה גם אדם אנוכי שעסוק בעצמו ושמחשיב את עצמו כמרכז העולם, עד כדי כך שהוא שופט את אלוהים ואת העולם על פי מה שקורה לו, מנקודת מבטו האישית. דברים אלו באו לידי ביטוי כבר בתחילת הספר, כאשר בניו של איוב עושים משתה בית איש יומו, קוראים לשלושת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם – ואיוב לא מדבר עימם כלל למרות שהוא חושש שהם חטאו וברכו אלוהים בלבבם. לא אכפת לו באמת ממצבם המוסרי, הוא שופט אותם לחומרה אך לא משתדל לעשות דבר כדי להשפיע עליהם לטובה. בסוף הספר, עוד נראה שינוי אצל איוב בענין זה: "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו" (איוב מ"ב, י) – כאשר איוב היה מסוגל להתפלל על אחרים, רק אז ה' שב את שבותו.