פרק י': חכם לב יקח מצוות, ואויל שפתיים ילבט

שלמה מציין בפרקנו את ההבדל שבין החכם לאויל: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט" (משלי י', ח). מצאנו כמה פירושים לפסוק זה:


החכם - שהחכמה בליבו - אינו מותיר אותה ב"לב" אלא מוציאה מן הכח אל הפועל עד לידי מעשה של מצוות. מה שאין כן האויל שהוא דן ומעלה את דבריו על שפתיו ההבליות כשהוא מתלבט האם לעשות או לא לעשות, ולבסוף נותר ללא מעש. מרוב הססנות הוא לא בא לידי מעשה. יש גם אפשרות לפרש שלבטיו של האויל ניכרים על שפתיו – הוא מצקצק בהן, או מראה את לבטיו בעקימת שפתיו וכדומה.


עוד מצאנו בתלמוד (סוטה יג.) שדרשו חז"ל: "בוא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה [ביציאת מצרים] והוא נתעסק במצות [בלקיחת עצמות יוסף], שנאמר: "חכם לב יקח מצות"". בחיבור "עיון יעקב" על אגדות חז"ל מפורש גם חלקו השני של הפסוק על משה רבנו – כאשר משה רבנו פונה לקב"ה לפני הכניסה של עם ישראל לארץ ישראל ומוחה על כך שהוא אינו נכנס עמהם ואומר: "רבונו של עולם, עצמות יוסף נכנסים ואני אינני נכנס?!" אמר לו הקב"ה: "מי שהודה בארצו – יקבר בארצו, מי שלא הודה בארצו – לא יקבר בארצו". במה דברים אמורים? כשהיה יוסף הצדיק במצרים, היה תמיד מכנה עצמו "עברי" ומודה בעבריותו על אף שהדבר היה לו ללעג ולקלס - כפי שאמרה אשת פוטיפר: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית ל"ט, יד). לעומתו, על משה רבנו אמרו בנות יתרו: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" (שמות ב', טז) - ומשה לא תיקן אותן ולא הודה בארצו. מה היה עליו לעשות? היה עליו לבטא בשפתיו ולומר ליתרו ולבנותיו: אינני מצרי כי אם איש עברי. אך הוא היה בהתלבטות ועשה אולת בשפתיו שהחרישו ולא גילו על היותו עברי, וזה שגרם לו יסורים שלא יכנס לארץ. אלולא אמר את הדברים ה"עיון יעקב" – היה קשה לנו להשמיעם.


ה"מצודת דוד" אומר כי החכם לוקח מצוות בכל עת ומתייגע עליהן, אך האוויל מייגע את שפתיו בלבד. החכם – עושה, והאויל - מדבר. כיוצא בדבר מצאנו שיש שיושבים ודנים ביניהם ארוכות מהי שיטת הלימוד הנכונה – פלפול, לימוד על הסדר, לימוד של סוגיות נבחרות וכו' – ובינתיים החכם פשוט מתיישב לו ומתחיל ללמוד.


רבנו יונה מסביר שהחכם מחזר אחר המצוות גם כשאין לו מצווה כעת, הוא מתבונן וחושב באיזו דרך תמצא לו מצווה לעשות. ועוד, החכם עושה את המצוות בידיו אך לא מרבה לדבר עליהן בשפתיו, לא מתהלל ולא מתפאר, אלא מדבר מעט ועושה הרבה. לעומתו, האויל שהוא בעל עבירות ומתעסק בחטא בכל רמ"ח אבריו ובין היתר בשפתיו – הוא לא מסתפק במעשה החטא אלא אף מגדיל לעשות ומדבר עליו, וזה מה שמוכיח עליו שהוא לא אנוס מן התאווה לאותו חטא, אלא יש לו הסכמה בלב שאין נזק בחטאים ולכן הוא גם לא מתבייש לדבר עליהם. ועוד, האויל מתפאר במעשי הצדקה והחסד שלו – כאשר בפועל אפילו מעט אינו עושה.


דברים דומים מצאנו במדרש (ילקוט שמעוני): "חכם לב – הוא אברהם. לפי שחרב מקומו של סדום ופסקו העוברים והשבים, ולא חסר קילרין [מזווה] שלו כלום. אמר: מה [האם] אני מפסיק צדקה מביתי? הלך ונטע לו אוהל בגרר". אברהם היה גר בסמוך לסדום שהיתה עיר שהכנסת האורחים בה אסורה, וכך היה הוא מארח את העוברים ושבים אל אהלו וזוכה לקיים מצוות הכנסת אורחים. כאשר סדום נהפכה, פסקו העוברים והשבים מלבוא. ראה זאת אברהם והחליט לעבור למקום אחר בו יוכל לקיים את מצוות הכנסת אורחים, ולכך קרא עליו שלמה: "חכם לב יקח מצוות". ממשיך המדרש ואומר: "ואויל שפתים ילבט – זה לוט שהיה צריך לומר: דבר שלקה בו העולם אנו באים לעשות?" – כנראה שהכוונה לחטאי סדום שהיו דומים לחטאי דור המבול. "מה גרם לו? ילבט, זה לוט שהביא לו לבטים – "לא יבוא עמוני ומואבי"". לוט לא קם ועזב את סדום אלא נשאר בלבטיו, עד שההתלבטויות הללו הביאו בסופו של דבר לכך שצאצאיו לא יבואו בקהל ה' עד עולם.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ל"א: אשת חיל

ספר משלי מסתיים בשיר הגדול "אשת חיל מי ימצא" המסודר באקרוסטיכון של הא"ב, ומושר בבתי ישראל לפני הקידוש של ליל שבת מאז המאה השבע עשרה לערך. המקור הראשון להזכיר מנהג זה הוא ככל הנראה הספר "חמדת ימים" (ספ

פרק ל': רש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי

בפרק ל' יש תפילה הנובעת מחכמת הלב ומנסיון חייו של החכם. יתכן ומדבר הכתוב בשלמה עצמו שעל פי המדרשים היה בתחילה עשיר ומלך, אחר כך העני והפך להדיוט, ולבסוף שב להיות מלך ועשיר. וכך אומר שלמה: "שְׁתַּיִם ש

פרק כ"ט: איש אוהב חכמה ישמח אב

"אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו, וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן" (משלי כ"ט, ג). נשים לב שלא נאמר "בן אוהב חכמה ישמח אביו", אלא "איש". המבחן של הבן הוא אהבתו את החכמה גם בהפיכתו לאיש בוגר – ולא רק