פרק י"ז: פוטר מים ראשית מדון

"פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ" (משלי י"ז, יד). יש כאן דימוי והוראה – מי שפותח במריבה הוא כמי שפורץ את סכר המים ומיד לאחר מכן המים שוצפים וקופצים. לכך, לפני התגלע (כמו: התגלה) הריב – נטוש אותו, כי כאשר בני אדם ישמעו על כך – הם יבואו ויוסיפו אש למדורה, המריבה תצא משליטה ושוב לא יוכל המעורר אותה לשלוט בה.

הגמרא (סנהדרין ז.) דנה במשל זה בכמה צורות דרשניות, ואני מבקש להביא רק את הדרשה המדברת על המריבה ובגנותה. אומרת הגמרא: "אמר רב הונא: האי תיגרא - דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח - רווח". ובתרגום לעברית: "התיגר, הריב, דומה ליוּבלים של מים, ברגע שמתחילים להתרווח ולהתפשט הלאה - הם ממשיכים בלי סוף". מי שעושה מריבה עם אדם וחושב שהמריבה היא רק בין שניהם – אינו אלא טועה. בריבו עם שכנו הוא תורם למריבה העולמית, מפני שהצינור הזה, כיוון שהוא רווח אצלו - רווח גם כן אצל אחרים.

ממשיכה שם הגמרא ואומרת: "אביי קשישא אמר: דמי לגודא דגמלא, כיוון דקם – קם". גודא דגמלא הם דפים (קרשים) של גשר. כאשר הקרשים הללו חדשים ודורכים עליהם – הם מתנענעים, אך לאחר זמן מה כשהדרך נהיית כבושה, הם מתהדקים היטב זה לזה ועומדים על מקומם מאותה שעה. כך היא דרכה של הקטטה – שהיא מתחזקת ובאה ככל שמרבים בה. ללמדנו, שמי שעושה מריבה עם אדם, חושב שהוא עושה מריבה עם זולתו בלבד – אך הוא אינו יודע מה מתרחש בנפשו פנימה. המריבה מתקבעת בנפשו והוא קונה את המידה הרעה של הכעס. אט אט הוא יהפוך לאיש מדון כעסן, מי שהמריבה היא מנת חלקו בכל ארחות חייו, אפילו בתוך ביתו פנימה. עוד נראה לפרש, שיש מי שחושב שהוא עושה מריבה רק ב"ציבור" שלו, רק ב"ביתו", והוא אינו מבין שהוא הופך להיות גשר להעברת הרעה לשאר מקומות שבעולם, כי הרעה הזו – כפי שאמרנו – אינה נשארת במקומה, אלא הולכת וכובשת את העולם.

עוד מספרת שם הגמרא: "ההוא דהוה קאמר ואזיל [אדם אחד הלך ואמר:] טוביה דשמע ואדיש [מי ששומע את חרפתו ושותק] - חלפוה בישתיה מאה [הלכו ממנו מאה רעות שהיו באות עליו בעקבות התיגר]. א"ל שמואל לרב יהודה: קרא כתיב [הדבר כתוב במפורש בפסוק:] "פוטר מים - ראשית מדון", ריש - מאה דיני [המילה 'מדון' היא נוטריקון של: מאה דינים]". רש"י מביא אפשרות נוספת לרמז בפסוק: "מדון" בגימטריה עולה למנין מאה. אם כן, נטישת הריב מועילה לנוטש ביותר. מסופר על רבי אריה לוין, תלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שפעם אחת ביזה אותו אחד ממתפללי בית הכנסת מפני שהיה מקורב לרב קוק. רבי אריה יצא מבית הכנסת לעבר ביתו, ליווה אותו אחד המתפללים ואמר לו: "אדוני הרב, כמה ענווה יש בך", והרב מיד ביטל את דבריו ואמר: "אני עפר ואפר". כשקרבו לביתו של רבי אריה, אמר לו אותו אדם: "רבי אריה, מבזים אותך מפני שאתה מקורב מדי ל'אותו האיש' [לרב קוק]". כששמע רבי אריה ביטוי זה - ששמור ביהדות (האשכנזית בעיקר) ליש"ו – מופנה כלפי הרב הראשי לישראל ותלמיד חכמים כל כך גדול, אמר לאותו אדם: "לפני כמה רגעים אמרת לי שאני ענוותן. יודע אתה ממי למדתי להיות עניו? ממי למדתי שלא לפתוח במריבה? ממי למדתי להיות עפר ואפר? למדתי זאת מ'אותו האיש' ". לרבי אריה הייתה כאן הזדמנות לפתוח במריבה, אך הוא שתק והעביר מעליו מאה דינים.