פרק י"ז: ניתקו מורשי לבבי

בפרק י"ז, איוב ממשיך את דברי תלונתו: "רוּחִי חֻבָּלָה, יָמַי נִזְעָכוּ [כבו], קְבָרִים לִי" (איוב י"ז, א) – קברו פתוח ואין כל קול בכי וזעזוע. הוא כמת מהלך, חייו הם כבתוך קבר, ומסביבו – פרצי צחוק ודברי ליצנות של הרעים: "אִם לֹא הֲתֻלִים עִמָּדִי וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַן עֵינִי" (שם, ב). איוב שב וחוזר על כך שהוא לא סומך על הרעים ומפנה את השיח אל ריבונו של עולם שהוא ערב לפניו: "שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ, כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ מִּשָּׂכֶל עַל כֵּן לֹא תְרֹמֵם" (שם, ג-ד).


את הפסוק החידתי: "לְחֵלֶק יַגִּיד רֵעִים וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה" (שם, ה), נבאר בעזרת סיפור ששמענו בילדותינו בשכונת נחלאות. מסופר על חזן של אחת הקהילות שהיו באים לביתו אנשים רבים בשבת, ולא היה די אוכל לכולם. כדי שהאורחים בכל זאת ירגישו בנוח, אם המשפחה ערכה הסכם עם ילדי הבית ואומרת להם שכשהאורחים יגיעו, היא תשאל אותם בקול: "מי רוצה חמין, מי רוצה ביצה?" והם ישיבו שאינם רוצים, כדי שהאורחים ירגישו בטוב ולא יאכלו מסעודה שאינה מספקת את בעליה. וכך היה – האמא היתה מוציאה חמין וביצה, ושואלת: מי רוצה חמין? מי רוצה ביצה? הילדים היו משיבים שאינם רוצים, והאורחים היו חשים בנוח ואוכלים לשובע נפשם. וכאשר האמא היתה מוציאה את הדברים הטובים – את הטורט, את הקומפוט וכו', כל הילדים היו קופצים ואומרים: "אמא, תני לנו טורט!" - היתה משיבה להם האמא: "מי שלא אכל מנה ראשונה, לא מקבל מנה אחרונה...". על כך אמר איוב: "לְחֵלֶק יַגִּיד רֵעִים, וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה" (שם) – האדם מראה עצמו עשיר כלפי חוץ אך בפועל בני ביתו נשארים רעבים. בנמשל, איוב אומר לרעיו – הלא אין לכם די חכמה כדי לפרנס את עצמכם ואת ילדי רוחכם, ואתם מציעים לי מן המרכולת שלכם?


ממשיך איוב ומתאר את מצבו, יחד עם השינוי שחל בתפיסתו מאז החלו היסורים לפקוד אותו: "וְהִצִּגַנִי לִמְשֹׁל עַמִּים... וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי" (שם, ו,ז) – הוא אינו מסוגל יותר להמשיך להאמין בדוגמות של העולם הקודם כאשר הוא נמצא במצב קיומי שונה לחלוטין מהן: "יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים עַל זֹאת, וְנָקִי עַל חָנֵף יִתְעֹרָר" (שם, ח). המצב הקיומי של איוב גורם לו להעלות את רמת המחשבה שלו מן המחשבה הבנאלית הרגילה שהיתה לו לפני יסוריו, בבחינת: יוסיף מכאוב – יוסיף דעת (כהפך הפסוק המקורי). וכך הוא אומר: "יָמַי עָבְרוּ זִמֹּתַי [מחשבותיי] נִתְּקוּ מוֹרָשֵׁי לְבָבִי" (שם, יא). יסורי איוב היו דיו שחורה על גבי הנייר הלבן של חייו, רק על ידי יסוריו נכתבו ימיו ונצבעו חייו. יסוריו הם איפוא, אלה שהוציאוהו משממון בדידותו. כדברים האלה כתב גם המשורר הרוסי ניקולאי גוגול בן המאה התשע עשרה: "ואפשר שכל אותם יגונות ומכוות צער שנחתים עליך מעולמות של מעלה, תכליתם לסחוט מנשמתך זעקה שלולא כן היתה נותרת נאלמה".


בשני הפרקים האחרונים – ט"ז וי"ז – איוב גם זועק ומבקש שלא יהיה מקום לזעקתו, וגם מסיע את מחשבו ומרים אותה לגבהים חדשים. שני הדברים הללו לא היו קורים לאיוב של תחילת הספר, מי שהיה נכבד מכל בני קדם ועולמו היה מלא בעושר ושלמות. נראה כי תכלית היסורים של איוב היתה כדי שיזעק, כדי שתצא ממנו תפילה זכה, וכן על מנת להעלות את מחשבתו מן הבנאליות אל המחשבה המציאותית והפונה אל רום עולם.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק מ"א: מי הקדימני ואשלם?

פרק מ"א הוא חלק מתשובתו השנייה של הקב"ה לאיוב. במבט ראשוני על המענה, לא כל כך מובן מה מתחדש בו אל מול המענה הראשון. במענה הראשון הקב"ה התמקד בגדלותו, בהשגחתו על עולם הטבע ובאי יכולתו של איוב לקלוט את

פרק מ': אחת דברתי ולא אענה, ושתיים ולא אוסיף

לאחר סדרת השאלות שהקב"ה הפנה לאיוב – איוב נותר שותק. לכך, הקב"ה מעוררו להשיב לדבריו: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ הֲרֹב עִם שַׁ-דַּי יִסּוֹר, מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה?" (איוב מ', א-ב). תשוב