פרק י"ז: ברוך הגבר אשר יבטח בה'

אומר ירמיהו לאותם הבוטחים במצרים ובאשור: "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, ומן ה' יסור ליבו" (י"ז, ה). את הדברים הללו אנו יכולים לנתק מהקשרם המקורי וללמוד מהם אל כל מאן דהו השם מבטחו בבשר ודם לבדו מבלי לבטוח בה'. ישנו ספר נפלא של רבי אברהם בן הרמב"ם הנקרא "המספיק לעובדי ה'", ומה שנשאר בידינו מאותו ספר הוא שער הבטחון, ובו מסביר רבי אברהם שמדרגת הבטחון בה' היא ראויה לכל אדם לפי מצבו הרוחני; יש מדרגת בטחון לנביאים אשר בוטחים אך ורק בה', ויש מדרגת בטחון לבינוניים הנדרשים אף הם לבטוח בה' ולהתפלל אליו ובמקביל לקוות לעזרת האדם. מביא רבי אברהם גם ביאור של אביו הרמב"ם על הפסוק מפרקנו, המבאר שאם הפסוק היה מסתיים במילים "ומן ה'", דהיינו - "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה'" אזי לא היתה כל בעיה ואותו גבר לא היה ארור, שהרי מותר לו לאדם לשים מבטחו בה' ובאדם גם יחד, וכל הבעיה היא בתוספת המילים "ומן ה' יסור ליבו".


ירמיה ממשיל לנו את אותו גבר ארור. "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב, ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב" (י"ז, ה-ו). הערער (אולי זהו הסברס, אולי "ערער" של ימינו) מחזיק מעמד במדבר, יש לו מים והוא מתקיים זמן מה, אך קיומו לא יכול לארוך זמן רב. כך גם האדם הבוטח באדם לבדו, יתכן ויסתדר בחיים לזמן מה, אך לא יוכל לחיות בשלווה עם בטחונו זה לאורך ימים ושנים.


לעומת הערער, אומר הנביא: "ברוך הגבר אשר יבטח בה', וה' ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום, והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג… " (שם, ז-ח). אדם זה הוא "שתול על מים", דהיינו - הוא נעקר ממקום "יבש" ושותל עצמו במקום של "מים", הוא עוזב את הפחד האנושי הקיומי ומשליך יהבו על האלוה המפכה עליו מים חיים. הרד"ק מבאר כי פרי האדם הטוב הוא שילמדו בני האדם את ח"כמתו ומעשיו הטובים, בטחונו "מדבק" את הסובבים אותו, ואילו ה"עלים" הוא ממונו של האדם שאף בעזרתו הוא מטיב לאחרים. אלא שבטחון שכזה עם כל יופיו, צריך הוא בדיקה עצמית, שמא קמצוץ של רמייה עצמית יש בו. על כן מוסיף הנביא ותובע מן האדם המאמין לעשות בדק תמידי ויסודי: "עקוב הלב מכל, ואנוש מי ידענו" (שם, ט)..


לעניות דעתי, גם המשך הפסוקים עוסקים באותו נושא: "קורא (עוף הנקרא כך ודוגר על ביצים שאינם שלו) - דגר ולא ילד. עשה עשר ולא במשפט - בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" (שם, יא-יב). הקורא הוא עוף חסר בטחון ובשל כך הוא גונב לו משל אחרים. כך גם האדם העושה עושר ולא במשפט ולא בוטח בה' שיתן לו משלו. גם הקורא וגם האדם אחריתם דומה.


ירושלים היתה עיר שהביטחון היה ועודנו צריך לשרור בה, מפני שאלוהים שוכן בקרבה. וכך גם מובא במדרש רבה בסוף פרשת פקודי: "א"ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשב (לעשות חשבונות של פרנסה) הולך לשם. למה? שלא יחשב בירושלים ויצר (ויצטער) לפי שנקראת "משוש כל הארץ". וכל השבח הזה למה? שהיא "קרית מלך רב". ומשחרבה (ישעיה כד, יא): "עָרְבָה השִׂמְחָה וגָּלָה מְשׂוֹשׂ כל הָאָרֶץ"...וכשיבנה הקב"ה את ירושלים הוא מחזר לתוכה את כל השמחה שנאמר (ישעיה נא, ג): "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".


נסיים בדברי הנביא המסכמים את דברינו אלה: "מקוה ישראל ה' כל עזביך יבשו, וסורי בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים את ה'" (י"ז, יג).


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק כ"ג: מה לתבן את הבר

בפרק כ"ג, ירמיה מתנבא על נביאי השקר. "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם - יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ - יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה'? הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ

פרק כ"ב: אתקנך בתשובה - ממקום נתיקתו תהא תקנתו

בפרק זה, הנביא פונה אל כניהו בן יהויקים מלך יהודה ומטיח בו דברים קשים: "חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ

פרק כ"א: ונלחמתי אני אתכם ביד נטויה ובזרוע חזקה

ירושלים עומדת במצור של הכשדים. המלך צדקיהו, שבדרך כלל לא שמע בקולו של ירמיהו, שולח אליו את פשחור ואת צפניה ומבקש ממנו שיתפלל על יושבי העיר שאלוהים יושיע אותם. "דרוש נא בעדנו את ה', כי נבוכדראצר מלך בב