פרק י': הטוב לך כי תעשוק?

בפרק י', איוב ממשיך את דברי תלונתו המחולקים לשלושה: בחלק הראשון איוב מואס בחייו והוא מרשה לעצמו לדבר על אלוהים ככל העולה על רוחו: "נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי" (איוב י', א). בחלק השני הוא שואל את אלוהים כיצד זה שהוא מתאכזר למעשה ידיו: "הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק, כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ?" (שם, ג). ובחלק השלישי של הפרק איוב מבקש מאלוהים לקבל לפחות כמה רגעים של מנוחה בטרם ימות: "הֲלֹא מְעַט יָמַי וַחֲדָל וְשִׁית מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה מְּעָט, בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב אֶל אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת" (שם, כ-כא).


כאמור, איוב טוען שאלוהים עושק אותו: "הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק, כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ?" (שם, ג). עושק זה מוזכר במדרש על רקע דברי הגמרא העוסקת ביצירת האדם (נידה לא.): "תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה, ואביו ואמו. אביו - מזריע הלובן ... אמו - מזרעת אודם... והקב"ה נותן בו רוח ונשמה...". לפי דברי המדרש, איוב בא בטענה כלפי אלוהים שכביכול עשק ממנו את החלק שנתנו לו אביו ואמו (הגוף) ואילו הותיר בידיו דווקא את הנשמה - שהיא החלק שניתן לו על ידי אלוהים. מבחינת איוב היה עדיף שאלוהים יקח ממנו גם את הנשמה וכך סבלו יפסק.


יצירת האדם מוזכרת בהרחבה בהמשך הפרק: "זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי, הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי, עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי" (איוב י', ט-יא). רבנו בחיי בר אשר בספרו כד הקמח (ערך השגחה) מצא כאן רמז יפה לשלוש יצירות של האדם והוספתי לדבריו הנאים מעט נופך: היצירה הראשונה היא יצירת אדם הראשון, והפסוק העוסק בה מדבר בלשון עבר: "זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי" (שם, ט) – אדם הראשון נברא כחומר: אלוהים לקח עפר מן האדמה, צר בו צורה, נפח בו נשמה – ועשה אדם. היצירה השניה היא יצירת כל אדם מאז, והפסוק העוסק בה מדבר בלשון הווה: "הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי" (שם, י) – כאשר הפגישה של הזרע בביצית והירקמות הוולד ברחם מכונה כאן גיבון. היצירה השלישית היא תחיית המתים, והפסוק העוסק בה מדבר בלשון עתיד: "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי" (שם, יא). הסגנון הלשוני מזכיר את תיאור תחיית העצמות היבשות שביחזקאל פרק טו. אם כן, שאלתו של איוב היא לא רק על מצבו הפרטי אלא על האדם בכללותו – בין אם מדובר באדם הראשון, בכל אדם מאז, או אפילו באדם של תחיית המתים – האם כדאי שיבוא לעולם מלא בייסורים שאין בו משמעות?


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק מ"א: מי הקדימני ואשלם?

פרק מ"א הוא חלק מתשובתו השנייה של הקב"ה לאיוב. במבט ראשוני על המענה, לא כל כך מובן מה מתחדש בו אל מול המענה הראשון. במענה הראשון הקב"ה התמקד בגדלותו, בהשגחתו על עולם הטבע ובאי יכולתו של איוב לקלוט את

פרק מ': אחת דברתי ולא אענה, ושתיים ולא אוסיף

לאחר סדרת השאלות שהקב"ה הפנה לאיוב – איוב נותר שותק. לכך, הקב"ה מעוררו להשיב לדבריו: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ הֲרֹב עִם שַׁ-דַּי יִסּוֹר, מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה?" (איוב מ', א-ב). תשוב