פרק י"ד: למען תפוש את בית ישראל בליבם

בפרק זה מגיעים אנשים מזקני ישראל אל הנביא והם אינם מתקבלים בסבר פנים יפות על ידי יחזקאל, זאת לעומת פרק ח' - שבו זקני יהודה כן זוכים לכבוד מאתו. וכך נאמר בפתיחת הפרק: "ויבוא אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני" (יחזקאל י"ד, א). ויבוא - לשון יחיד. היינו יכולים אולי לדרוש זאת לטובה - כאיש אחד בלב אחד וכדומה, אך חכמינו דרשו אחרת; רש"י אומר: "ויבוא - כולם בלב אחד לרעה". האלוהים מגלה את אוזן הנביא ואומר לו שאותם אנשים שעתידים לבוא אליו צבועים הם, אין תוכם כברם והם רק מראים את עצמם שהם באים לדרוש את ה': "בן אדם, האנשים האלה העלו גלוליהם על לבם, ומכשול עונם נתנו נכח פניהם, האדרש אדרש להם?" (שם, ג) - תוכן ליבם של האנשים הוא רע, ועליך להתנהג כלפיהם בהתאם: "לכן, דבר אותם ואמרת אליהם: כה אמר ה' אלוהים, איש איש מבית ישראל אשר יעלה את גלוליו אל לבו, ומכשול עונו ישים נכח פניו ובא אל הנביא, אני ה' נעניתי לו, בא ברוב גלוליו" (שם, ד). ישנה כאן מעין הטעיה בכתוב, לא ברור האם ה' יַענה להם - דהיינו: ישיב על דבריהם, או שמא הוא יֵענה להם - יטה אוזן קשבת לדבירהם? וכן הפסוק שאחריו אינו חד משמעי: "למען תפוש את בית ישראל בלבם, אשר נזרו מעלי בגלוליהם כולם" (שם, ה) - האם מדובר שהקב"ה יתפוס אותם בקלקלתם, או יתפוס אותם במטרה לקרבם אליו? המפרשים חלוקים בין שני הפירושים, וכנראה שיחזקאל משאיר לנו בשפה המיוחדת שלו דו משמעויות לפסוקים הללו. מי יכריע מהו הפירוש הראוי לפסוקים הללו? האדם החוטא הוא זה שיכריע. וכך, פסוק ו' מציע אפשרות אחת: "לכן אמר אל בית ישראל כה אמר ה' אלוהים: שובו, והשיבו מעל גלוליכם ומעל כל תועבתיכם השיבו פניכם", ופסוקים ז'-ח' מציע את האפשרות השניה: "כי איש איש מבית ישראל ומהגר אשר יגור בישראל, וינזר מאחרי ויעל גלוליו אל לבו ומכשול עונו ישים נכח פניו, ובא אל הנביא לדרש לו בי אני ה' נענה לו בי. ונתתי פני באיש ההוא, והשמתיהו לאות ולמשלים, והכרתיו מתוך עמי וידעתם כי אני ה'".


חכמים דרשו בגמרא (קידושין לט:) על הפסוק "למען תפוש את בית ישראל בליבם" בהקשר של כוונה ומעשה. אדם מישראל שחשב לעשות טובה ולא עלתה בידו - מחשיבים לו כאילו עשה, כדאמרי אינשי: "העיקר הכוונה". ואם אדם מישראל חשב לעשות רעה ולא עלתה בידו - שם לא מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. כל זאת חוץ מדבר אחד, והוא: מחשבת עבודה זרה, שאפילו שאין בה פרי - היא מצטרפת למעשה, שנאמר: "למען תפוש את בית ישראל בליבם". לימדנו הפרק על מעלת וחשיבות הכוונה הטובה.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק מ"ח: ושם העיר מיום ה' שמה

המשפט האחרון בספר יחזקאל הוא: "ושם העיר מיום ה' שמה" (יחזקאל מ"ח, לה). יחזקאל פתח את הספר במעשה מרכבה, לאחר מכן ראה איך באופן הדרגתי השכינה עוזבת ויורדת לבבל, את החרבן הגדול. והנה, בסוף הספר יחזקאל זו

פרק מ"ז: מים חיים

בפרק זה, יחזקאל רואה מים היוצאים מן המקדש. הם יוצאים ממפתן הבית קדימה, יש מהם גבוהים ויש מהם רדודים. והנה, בפשט הדברים נראה שהמים האלה יוצאים קדמה (מזרחה) לכיוון ים המלח, אך רש"י בשם רבותינו אומר שלמע

פרק מ"ו: לא ישוב דרך השער אשר בא בו

בפרק זה מתאר הנביא את בוא הנשיא והעם אל בית המקדש. ביום יום, הנשיא נכנס ויוצא אל בית המקדש מאותו השער, ואילו במועדים לא כן: "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים - הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב,