פרק י"ד: בעל פרצים

בפרק י"ד נאמר: "וַיֵּדַע דָּוִיד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, כִּי נִשֵּׂאת לְמַעְלָה מַלְכוּתוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א י"ד, ב). דוד יודע שהוא מלך והוא מכיר את מעמדו. רש"י מבאר לנו את הגורם לכך: "כשראה ששלחו לו מלכי העמים תשורות". את זאת רש"י מסיק מהנאמר פסוק קודם לכן: "וַיִּשְׁלַח חוּרָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִיד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי קִיר וְחָרָשֵׁי עֵצִים לִבְנוֹת לוֹ בָּיִת" (שם, א). המלבי"ם אומר שמכך שהתאספו כל ישראל משיחור מצרים עד רחוב לבוא חמת על פי פקודתו של דוד - ידע דוד שה' הכינו למלך על ישראל, ומכך שחירם שלח לפניו מלאכים ומתנות - הוא ידע כי נישאת למעלה מלכותו ושמלכי הגויים מאשרים אותו ורוצים את קרבתו. הדבר החשוב ביותר הוא שדוד יודע שמלכותו מצליחה לא בזכות גדולתו שלו - אלא בעבור עמו ישראל, את כל שבחו הוא תולה בישראל.


לאחר שכל ישראל סרים למשמעת דוד - הפלשתים מתעוררים למלחמה, וזאת לאחר שבע שנים בהן מולך דוד בחברון וקול הפלשתים לא נשמע. הם עולים לפני דוד למלחמה, דוד שואל באורים ותומים וה' מורה לו לצאת למלחמה: "וַיֹּאמֶר לוֹ ה': עֲלֵה וּנְתַתִּים בְּיָדֶךָ. וַיַּעֲלוּ בְּבַעַל פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד: פָּרַץ הָאֱלֹהִים אֶת אוֹיְבַי בְּיָדִי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל כֵּן קָרְאוּ שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים" (שם, י-יא). אם בפרק הקודם דיברנו על כך שדוד הבין לבסוף כי אין מקום למוטיב הפרצה כאשר מעלים את ארון ה' לירושלים וביטל את הפרצה, כאן במלחמה עם פלשתים הפרץ התגלה במקום הנכון לו, ועל כן חולקים לאותו מקום שם של כבוד. אויבי דוד הם מבחינתו כפרץ מים העוזבים מקום אחד וסרים למקום אחר (אולי ממקום גבוה לנמוך ממנו), וכך האויבים שהיו בטוחים בניצחונם - ירדו למקום נמוך הראוי להם.


הפלישתים עזבו את אלוהיהם בקרב, אך לא אמרו נואש: "וַיֹּסִיפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים וַיִּפְשְׁטוּ בָּעֵמֶק" (שם, יג). דוד נועץ שוב בה' והפעם התשובה המתקבלת שונה מקודמתה: "וַיִּשְׁאַל עוֹד דָּוִיד בֵּאלֹהִים וַיֹּאמֶר לוֹ הָאֱלֹהִים: לֹא תַעֲלֶה אַחֲרֵיהֶם, הָסֵב מֵעֲלֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל הַבְּכָאִים [עצי התות], וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל הַצְּעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים - אָז תֵּצֵא בַמִּלְחָמָה, כִּי יָצָא הָאֱלֹהִים לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" (שם, יד-טו). דוד עומד כאן בפני ניסיון ועליו להמנע מלפרוץ פרץ ולצאת לקרב בשלב זה. וכך אומר רש"י בשם המדרש: "אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: רבונו של עולם, למה העברת את שאול מלפני דוד? אמר לה: על שלא המתין לשמואל שבעת ימים כאשר ציווהו. אמר לה הקב"ה: אנסה עתה את דוד… וכל זה שמר דוד". אם כן, בפרק י"ד דוד נבחן אם הפרץ שלו יעבור את גבול המשמעת. לשמחתנו, דוד היה מאוזן ולמד מתי והיכן לעורר את הפרץ, ומתי להכנע למשמעת דבר האלוהים.