פרק י"ד: בלב נבון תנוח חכמה, ובקרב כסילים תוודע

"בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ" (פרק י"ד, לג). הנבון יודע להעריך את החכמה, הוא נותן לה את הכבוד הראוי לה, את משכן המנוחה בליבו, ולעומתו – הכסיל מיידע את החכמה המעטה שבו ומפרסמה לרבים. החכמה חפצה בשקט ובצניעות ולא בהתפארות ובהתרברבות, ואילו הכסיל מיד מפרסם את מקצת החכמה הפוגשת אותו. החכם נתן לחכמה את משכנה בליבו והוא עושה בה שימוש לפי הצורך, ואילו הכסיל ממשמש בה בכל שעה, בספיקות ומבוכות ומטרידה עד מאוד. וכך פרשתי פסוק זה בנערותי: הנבון משתמש בחכמה שבתוכו ומוציא את הקשר בין דבר לדבר, ובכל זאת – מנוחת החכמה אינה נפגמת אצלו. לעומת זאת, כאשר הכסיל מנסה להבין משהו מהחכמה – הוא מנער אותה ומטריד אותה, והיא מתייגעת ומתייסרת אצלו ("תִּוָּדֵעַ" מלשון יסורים, כמו: "וַיֹּדַע בָּהֶם, אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת" (שופטים ח', טז)).


חכמים בגמרא (בבא מציעא פה) דרשו את הפסוק שלנו: "אמר רב חמא: מאי דכתיב (משלי י"ד, לג) בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע? בלב נבון תנוח חכמה - זה תלמיד חכם בן תלמיד חכם. ובקרב כסילים תודע - זה תלמיד חכם בן עם הארץ". מסביר רש"י: "תודע – מודיע לכל ומתפאר בכתרה". כלומר, תלמיד חכמים כזה שהוא בן עמי ארצות מיד מוציא את החכמה שקנה בפגשה אותו. רבנו יוסף חיים בפירושו לאגדות חז"ל אומר כי ההבדל בין תלמידי חכמים בני תלמידי חכמים לבין אלה שהם בני עמי ארצות הוא בתחילת קניית החכמה. תלמיד חכמים בן תלמיד חכמים הלומד כבר מצעירותו, רואה את אביו שידיעותיו רחבות מאוד – ומבין שיש לו עוד הרבה לאן לשאוף ולהתקדם. בנוסף, הוא לא מתגאה בהישגיו כי הם בטלים לעומת הישגי אביו. לעומתו, תלמיד חכמים שהוא בן עם הארץ – כשהוא מתחיל ללמוד בצעירותו, כבר אז ניכר היתרון בידיעותיו מול אלה של אביו ואז הוא מועד להתגאות. כמו כן, תלמיד חכמים בן עם הארץ אינו יודע להעריך נכונה את החכמה שקנה בצעירותו, שכן אמנם ביחס לאביו הוא קנה חכמה רבה, אך כלפי חכמים גדולים – במה הוא נחשב? לכך, הוא אינו יודע להעריך מהי חכמה אמיתית המגיעה למקום של מנוחה בליבו.


ובהמשך של אותה גמרא נאמר: "אמר עולא, היינו דאמרי אנשי: איסתירא בלגינא קיש קיש קריא", כלומר: מטבע בכד ריק עושה רעש גדול (לעומת כד המלא מטבעות). אומרים שם בעלי התוספות: אם המטבע הזו היתה מונחת במקומה הטבעי – דהיינו: בארנק, היא לא היתה מרעישה. ובנמשל – החכם השלם קונה עוד ועוד חכמה אך הנהגתו היא שלא לעשות רעש במה שהוא קנה, ואילו החכמה הפוגשת את הכסיל מרעישה עולמות ומצלצלת בקול גדול כיוון שהיא אינה במקומה הטבעי.


רבנו יונה הוסיף על כך פרשנות נוספת בדרך החיוב: "פעמים שתנוח החכמה בלב נבון, והנבון באמת לא מודיע את חכמתו ולא ידבר בה. אבל, אותה חכמה הפוגשת את הכסיל - הוא יוודע בה, הוא ייראה, החכמה מתוודעת אליו וניכרת בארחותיו של הכסיל. כשיש עדה של כסילים, ויש שם נבון אחד מן הכסילים, הוא מתוודע בהנהגותיו ויכירוהו בתנועותיו – כי לא ישחק כשחוק הכסילים ולא ישיח בשיחתם השנואה ובלשונם הרע, וכמעשה הכסילים אשר ישב בתוכם לא יעשה, ומידותיו והנהגותיו נבדלות מהנהגותם, ואז נודעת חכמתו בהיותו בין הכסילים. ותבדילנו החכמה ממעשיהם ולא יימשך אחריהם". לפי פירוש זה, החכמה השוכנת אצל החכמים היא שקטה מפני שכולם בעלי מידות טובות. לעומת זאת, כאשר החכמה מתחילה לפעם בלב אדם אחד מעדת הכסילים – היא תיוודע, כי כשכולם הולכים בחושך – הוא הולך באור. על כן, באדם כזה החכמה ניכרת יותר מאשר אצל החכמים הגדולים. אשריו של כסיל כזה שפגש בחכמה והיא מתוודעת בעדתו, ויש לו תקווה שיום אחד החכמה תשכון ותנוח בליבו.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ל"א: אשת חיל

ספר משלי מסתיים בשיר הגדול "אשת חיל מי ימצא" המסודר באקרוסטיכון של הא"ב, ומושר בבתי ישראל לפני הקידוש של ליל שבת מאז המאה השבע עשרה לערך. המקור הראשון להזכיר מנהג זה הוא ככל הנראה הספר "חמדת ימים" (ספ

פרק ל': רש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי

בפרק ל' יש תפילה הנובעת מחכמת הלב ומנסיון חייו של החכם. יתכן ומדבר הכתוב בשלמה עצמו שעל פי המדרשים היה בתחילה עשיר ומלך, אחר כך העני והפך להדיוט, ולבסוף שב להיות מלך ועשיר. וכך אומר שלמה: "שְׁתַּיִם ש

פרק כ"ט: איש אוהב חכמה ישמח אב

"אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו, וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן" (משלי כ"ט, ג). נשים לב שלא נאמר "בן אוהב חכמה ישמח אביו", אלא "איש". המבחן של הבן הוא אהבתו את החכמה גם בהפיכתו לאיש בוגר – ולא רק