פרק י"ב: מדוע דרך רשעים צלחה?

בפרק זה, הנביא ירמיה מפנה את השאלה האמונית הקשה: "מדוע דרך רשעים צלחה" (י"ב, א)? מדוע יש מציאות של "רשע וטוב לו"? עוד קודם השאלה, יש לשים לב שאת הפרק הנביא פותח במילה הפשוטה: "צדיק". וביתר פירוט: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך" (שם). רוצה לומר: נקודת המוצא של הנביא היא שה' הוא צדיק, שהצדק עימו. השאלה של הנביא באה רק להעצים ולבסס את הצדק ואת האמת האלוהית ולא חלילה לגדף. וכפי שאמרו חכמים: "יודעים הם הצדיקים שאלוהיהם - אלוהי אמת הוא, לפיכך אינם מחניפים לו". רוצה לומר - דווקא משום רדיפת האמת של הצדיקים ומשום שהם יוצאים מנקודת הנחה שהאמת נמצאת אצל האלוה, מרשים הם לעצמם לשאול את השאלות הקשות האמוניות ביותר.


שאלתו של ירמיהו לכאורה נענית ע"י הקב"ה בפסוק ה': "כי את רגלים רצתה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים? ובארץ שלום אתה בוטח (נופל), ואיך תעשה בגאון הירדן?". הקב"ה אומר לירמיהו שהוא (הנביא) התעייף בכך שעשה רצה עם בני אדם שכמותו, וכיצד יוכל להתחרות בסוסים? ואם בדרך קלה נכשלת, כיצד תצליח דרכך בדרך מלאת מכשולים? מה תשובה זו באה לומר לנביא? יש המסבירים שאומר הקב"ה לנביא שאם הוא אינו מבין באמת את בני האדם - כיצד הוא חושב שיוכל להבין את מעשי האלוהים?


שאלה זו ששאל אותה ירמיהו, שאלהּ גם משה רבנו, יונה וגם איוב - ואף לא אחד מהם קיבל תשובה. אין דרכו של הקב"ה להודיע לבני האדם כיצד הוא מנהיג את עולמו. כאשר איוב שאל את הקב"ה כיצד תתכן מציאות של רשע וטוב לו, הקב"ה השיב לו בסדרה של חמישים שאלות שבהן הקב"ה מבהיר לאיוב שאין בכוחו להבין את דרכי הנהגת ה'. אפילו כאשר משה ביקש לידע "הודיעני נא את דרכך" וחכמים אמרו לנו שבאותה שעה שאל משה ארבע קושיות: מדוע צדיק ורע לו, מדוע צדיק וטוב לו, מדוע רשע ורע לו, מדוע רשע וטוב לו - והקב"ה לא השיב לו תשובה אלא רק הראה לו מחזה שממנו היה אמור משה להסיק מסקנות.


שאלה זו שבמבט ראשוני נראה שהיא מתריסה ומחלישה את האמונה, דווקא היא מגדירה את האמונה, כי דרכה הקב"ה מראה שיש משמעות לכל דבר. מהי אותה משמעות? אולי נבין אולי לא.


הגמרא דורשת את פסוקים א-ה באופן שונה מפשט הכתוב:


"משל לאדם אחד שאמר יכול אני לרוץ ג' פרסאות לפני הסוסים בין בצעי המים, נזדמן לו רגלי אחד - רץ לפניו ג' מילין ביבשה ונלאה. א"ל: ומה לפני רגלי כך, לפני הסוסים על אחת כמה וכמה. ומה שלשת מילין כך, ג' פרסאות על אחת כמה וכמה ומה. ביבשה כך, בין בצעי המים על אחת כמה וכמה. אף אתה, ומה בשכר ארבע פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמיה, כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים - עאכ"ו." כלומר, על פי הגמרא - שאלתו של ירמיהו בנוגע לרשע וטוב לו נשאלה על נבוכדנצאר הרשע שצלחה דרכו ועתיד הוא להחריב המקדש. ותשובת ה' לירמיהו היא שנבוכדנצאר זכות היתה לו שעמדה לזכותו. מבארת הגמרא בהמשך דבריה שם שהיה נבוכדנצאר מזכירו של מרודאך בלאדן ששלח איגרת לחזקיהו מלך יהודה כאשר התרפא מחוליו, ובה כתב: "שלום למלך חזקיהו, שלום לירושלים ושלים לאלוהים הגדול". כאשר ראה נבוכדנצאר את נוסח המכתב מיד תמה מדוע נותנים תחילה כבוד למלך בשר ודם ורק באחרית דבר נותנים כבוד למלך העולם, ולאחר מכן רץ כמה פסיעות (ארבע או שלוש פסיעות) ותיקן את האגרת. על כך הוסיפה הגמרא ואמרה שאם גבריאל המלאך לא היה יורד ומעמיד את נבוכדנצאר שלא יפסע עוד פסיעות, לא היתה תקנה לשונאיהם של ישראל (בלשון סגי נהור) - כי היה שכרו של נבוכדנצאר מרובה והיתה לו חלילה רשות לאבד את כל שאריתנו (רש"י).


כעת מתעצמת שאלתו של ירמיהו אל הקב"ה, האם בגלל אותן ארבע פסיעות שפסע נבוכדנצאר מגיעה לו המלכות והגדולה הזו? הלא "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם!" (י"ב, ב). משיב לו הקב"ה - אם אתה רואה שנבוכדנצאר קיבל שכר פסיעות, חשוב על אלה שרצו לפניי כמו סוסים - אלו הם אברהם, יצחק ויעקב שכיתתו רגליהם להודיע שמו של הקב"ה בעולם, על פסיעות אלו כמה שכר שמור להם.


וכך גם אנו נוהגים בכל יום ויום בתפילתנו, לפסוע שלוש פסיעות בסיום תפילת שמונה עשרה, לומר "עושה שלום" ולחתום ב"יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתבנה בית המקדש וכו'" - ובכך לרמוז לקשר שבין אותן פסיעות שעשה נבוכדנצאר שבזכותן זכה להחריב את בית המקדש, ושבזכותן נזכה אנו לבנותו מחדש במהרה בימינו, אמן.