פרק י"ב: ורוח לבשה את עמשי

בתחילתו של פרק י"ב, דוד עדיין מסתתר ועצור מפני שאול. אט אט באים יותר ויותר אנשים ומצטרפים למחנה דוד ומכירים במלכותו. מבין ה"זולגים", יש כאלה המגיעים ממשפחתו של שאול: "וְאֵלֶּה הַבָּאִים אֶל דָּוִיד לְצִיקְלַג עוֹד עָצוּר מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן קִישׁ וְהֵמָּה בַּגִּבּוֹרִים עֹזְרֵי הַמִּלְחָמָה, נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת, מֵאֲחֵי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן" (דברי הימים א י"ב, א-ב). אומר רש"י: "לפי שכולם יצאו מאיש אחד - מבנימין - קרויים כולם "אחים", ולכבוד גדולת דוד אומר: "מאחי שאול" - שאפילו אחי שאול באו אליו בעוד שאול חי".


בהמשך הפרק, הדברים נאמרים מפורשות: "וַיָּבֹאוּ מִן בְּנֵי בִנְיָמִן וִיהוּדָה עַד לַמְצָד לְדָוִיד. וַיֵּצֵא דָוִיד לִפְנֵיהֶם וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לָהֶם: אִם לְשָׁלוֹם בָּאתֶם אֵלַי לְעָזְרֵנִי - יִהְיֶה לִּי עֲלֵיכֶם לֵבָב לְיָחַד, וְאִם לְרַמּוֹתַנִי לְצָרַי בְּלֹא חָמָס בְּכַפַּי - יֵרֶא אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְיוֹכַח" (שם, יז-יח). בהגיע אנשי בנימין אל דוד, הוא כלל אינו בטוח בכך שהם באו לסייע לו, עד שיוכיחו לו אחרת. "וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים: לְךָ דָוִיד וְעִמְּךָ בֶן יִשַׁי, שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְךָ, וְשָׁלוֹם לְעֹזְרֶךָ, כִּי עֲזָרְךָ אֱלֹהֶיךָ" (שם, יט) - רוח לבשה את עמשי והוא קורא לדוד לשלום שוב ושוב. תגובת דוד לא אחרה לבוא: "וַיְקַבְּלֵם דָּוִיד וַיִּתְּנֵם בְּרָאשֵׁי הַגְּדוּד" (שם).


הבה נתחקה אחר שלושה מקומות בתלמוד בהם מוזכרת אותה רוח שלבשה את עמשי באותה שעה. הגמרא (ברכות נה) אומרת שמי שרואה חלום ונפשו עגומה, עליו ללכת לפני שלושה על מנת שייטיבו לו את החלום. הם עושים זאת על ידי שיגידו לאותו אדם שלושה פסוקים המכונים: "הפוכות" (משום שיש בהם הפיכה בין דבר רע לטוב), שלושה פסוקים שיש בהם עניין של פדייה, ושלושה "שלומות". אחד מפסוקי ה"שלומות" הוא הפסוק הנזכר בפרקנו: "ורוח לבשה את עמשי" וכו'. הגמרא שם גם אומרת שדוד בעצמו לא ראה חלום טוב מימיו. אפשר לומר שדוד אולי לא ראה חלום טוב מימיו, אך הוא בהחלט חווה חלומות ביעותים, במיוחד בזמנים שבהם הוא נרדף על ידי שאול ועל ידי אבשלום בנו. לפי זה, אפשר לבאר את הנאמר בפרקנו ולומר שדוד נמצא במעין חלום מעורפל והוא במצודתו, כאשר החלום מתערבב לו עם המציאות - הוא רואה אנשים מבני בנימין הבאים למחנהו והוא לא יודע אם פניהם לשלום או למלחמה. ואז, מפציע עמשי ובא לפתור לדוד את החלום ומפרש לו אותו לטובה ולשלום. חלום טוב, חלום שלום.


במקום אחר, הגמרא דורשת (מגילה טו) על הנאמר במגילת אסתר: "ותלבש אסתר מלכות - בגדי מלכות מיבעי [היה צריך לומר שלבשה בגדי מלכות]! אלא - שלבשתה רוח הקודש. כתיב הכא [כתוב כאן, באסתר]: "ותלבש", וכתיב התם [שם]: ורוח לבשה את עמשי"". כמה נפלא. הגמרא מוסרת לנו סימן למלכות: המלכות גורמת לבואה של רוח הקודש שתשרה על האדם. עמשי היה מגיבורי שאול ורוח הקודש לא נחה עליו כשהיה לצידו של שאול, מפני שרוח ה' סרה מעם שאול. לעומת זאת, עמשי מבחין כי מי שנמצא בגבולו של דוד - לובשת אותו רוח הקודש. הרי זה סימן שהמלכות עברה משאול לדוד.


במקום נוסף, הגמרא אומרת (גיטין סב.): "מנין שכופלים שלום למלך? שנאמר: ורוח לבשה את עמשי וכו'". אם כן, לפי גמרא זו - דוד הוא המלך האמיתי עוד בחיי שאול, שהרי עמשי ואנשיו כופלים לו שלום. זוהי ראייה נוספת לכך שדוד הוא הראוי למלכות.