פרק י"א: זית רענן יפה פרי תואר

בפרק זה ישנו שיר נבואי שהוא אניגמטי, חידתי: "מה לידידי בביתי עשותה המזמתה הרבים, ובשר קדש יעברו מעליך כי רעתכי אז תעלזי. זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך לקול המולה גדולה, הצית אש עליה ורעו דליותיו. וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה בגלל רעת בית ישראל ובית יהודה אשר עשו להם להכעסני לקטר לבעל" (י"א, טו-יז).


מי פונה אל מי בשיר זה? יש שאומרים שהנביא פונה לקב"ה ושואלו: מדוע אתה עודך נשאר בביתך כאשר עמך עושה הרע בעיניך? ויש שמסבירים, שהקב"ה הוא זה שפונה לעם ישראל ושואלם: מדוע אתם, ידידיי (בלשון סגי נהור), באים לביתי? מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?


מצאנו בחז"ל שראו בפסוקים אלו דו שיח בין ה' לבין אברהם, כאשר "ידידי" הוא אברהם, ו"בשר קודש" זו ברית המילה שאברהם צווה עליה לראשונה. וכך אומרת הגמרא (מנחות נג:): "אמר רבי יצחק: בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש. אמר לו: מה לידידי בביתי? אמר לו: על עיסקי בני באתי. אמר לו: בניך חטאו וגלו. אמר לו: שמא בשוגג חטאו? אמר לו: (ירמיהו יא, טו) "עשותה המזימתה". אמר לו: שמא מיעוטן חטאו? אמר לו: "הרבים". [אמר לו:] היה לך לזכור ברית מילה! אמר לו: (ירמיהו יא, טו) "ובשר קודש יעברו מעליך". אמר לו: שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה?"


קבלה בידינו כי הקב"ה שקד על הרעה והביא אותה עלינו שנתיים טרם הגיע הזמן המיועד. אברהם כאן שואל את הקב"ה - מדוע שלא תמתין להם? שאלה זו מתחברת למדרש אחר, המתאר לנו כיצד אברהם אבינו כאשר היה מארח אנשים, היה מאכילם ומשקם ומסביר להם שיש בורא לעולם ואומר להם: אל תודו לי, הודו לאלוהים. והיה איש זקן אחד שאברהם האכילו והשקהו וכל אימת שהיה מנסה להסביר לו שיש בורא לעולם היה מוציא הזקן פסל מחיקו ונושקו על פניו, עד שאברהם קץ בו ושילחו מביתו. או אז נגלה אלוהים לאברהם ואמר לו: לי היתה סבלנות להמתין לאותו זקן עשרות שנים, ואתה איבדת את הסבלנות בזמן כה מועט? ועתה, במדרש שלנו - אברהם הוא זה שפונה לאלוהים בשאלה ההפוכה: "שמא אם המתנת להם, היו חוזרין בתשובה?" ממשיך המדרש: "אמר לו (ירמיהו יא, טו): כי רעתיכי - אז תעלוזי". עם ישראל חטאו באותה שעה והיו עלזים. ואם כך הוא הדבר, שאינם מביעים כל חרטה, אין סיכוי שישובו בתשובה. "מיד הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה ואמר לו: שמא חס ושלום אין להם תקנה? יצתה בת קול ואמרה לו (ירמיהו יא, טז): "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" - מה זית זו אחריתו בסופו, אף ישראל אחריתן בסופן".


כלומר, כמו הזית - גם לישראל יש תהליך ארוך שעליהם לעבור בגלות עד שיצא ה"שמן" הטהור והזך מאתם. ממשיכה שם הגמרא ואומרת: "אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעוה"ז ולא בעולם הבא".


אפשר ודברי ר' יהושע בן לוי מכוונים לדברינו לעיל - אמנם תכלית הזית היא אחריתו, אך לזית יש תפקיד בכל זמן - עליו תמיד מחוברים לעץ, וכך גם לישראל יש תפקיד לא רק בזמן הגאולה אלא גם בזמן הגלות, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.


"ואמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין". ישראל הם עם קשה עורף וכדי שמעלתם תצא אל הפועל יש "לכתוש" אותם באמצעות מעט יסורים. אם נביט אחורה אל ההיסטוריה נראה כי אחרי כל תקופה של יסורים, עם ישראל פרח; אחרי גירוש ספרד, יצירות גדולות ונפלאות חוברו על ידי המגורשים שהגיעו לאמפריה העותמנית - בין אם שיריות ובין אם הלכתיות וקבליות. ולאחר השואה הנוראה, עם ישראל עמד על רגליו והקים את מדינת ישראל. איננו יכולים להבין מה החשבון האלוהי בכך, אך אנו מודעים לכך שעם ישראל הוא כזית במובן הזה שדווקא כאשר כותשים אותו - הוא מוציא לאחר מכן שמן המאיר את העולם כולו.