פרק י"א: ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו

הרמב"ם מתייחס לפרק י"א בדניאל בשני מקומות. הפעם הראשונה היא באיגרת תימן. יהודי תימן שולחים לרמב"ם אגרת בעקבות המבוכה הגדולה שארעה להם – המלך המוסלמי אונס אותם להתאסלם, ובמקביל ישנו יהודי שמספר על עצמו שהוא המשיח, והאמונה מתחילה להתרופף בקרבם. הרמב"ם משיב לדברים באגרת ששלח לרבי יעקב בן רבי נתנאל אלפיומי (רבי נתנאל אלפיומי היה חכם גדול מחכמי ישראל וחיבר ספר בשם "גן השכלים" בו הוא מתמודד מול טענות הקוראן והאסלאם מתוך כבוד). באגרת, כותב הרמב"ם שהעובדה שחלק מהאנשים שומרים על אמונתם ואצל חלק אחר האמונה מתמוטטת – דבר זה כבר ידוע לנו וכתוב אצל דניאל: "וביאר לנו האדון דניאל מה שהודיעו ה', כי כשיארך גלותנו ויתמידו הצרות עלינו – יתמוטטו רבים מן הדת ויכנס בלבם ספק ויטעו בגלל מה שיראו מחולשותינו ותגבורת הקמים עלינו ומושלם בנו, וקצת אנשים לא יספקו ולא תפסד אמונתם. אמר דניאל: "יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דניאל י"ב, י). ואחר כך ברר לנו דניאל, שאפילו המשכילים אשר יעמדו כנגד הצרות ויישארו על אמונתם בה' ובמשה עבדו, יעברו עליהם עניינים יותר קשים ורעים מאותם אשר עמדו כנגדם, עד שייכנס בלב קצתם ספק ויטעו, ולא יזך [לא יישאר זך] רק המעט, והוא אמרו: "וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד" (דניאל י"א, לה)". במילים אחרות, הרמב"ם כותב להם כי לצרות האומה במשך הדורות יש קרבנות גשמיים ויש גם קורבנות רוחניים.


הפעם השנייה שפרק זה מאוזכר בדברי הרמב"ם היא בסוף ספר משנה תורה (הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א), שם עוסק הרמב"ם במלך המשיח: "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטפשים אומרים. אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו זה. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת". מביא הרמב"ם השלכות מעשיות עתידיות לדבריו: "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף בה כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, ונצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי. ואם לא הצליח עד כה, או נהרג – בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר: "וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד" (דניאל י"א, לה)".


יש המשך לדברי הרמב"ם האלו שלא נמצא בהוצאות רבות מפני אימת הצנזורה, ואף הוא מתייחס לפרקנו: "אף ישוע הנצרי, שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל י"א, יד). וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוָתן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם... וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד... כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום". הרעיון הזה של זיהוי "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל י"א, יד) עם ישוע הנוצרי ותלמידיו הוא מסורת של רוב חכמי ישראל בימי הביניים, וכך למשל מביא רש"י על הפסוק: "ראיתי בשם רבי סעדיה (רס"ג) שזו פריצי ישראל וסיעתם". הנצרות נטלה את סגולת ישראל וניסתה להלביש את כולה על דמות של יהודי אחד צלוב, אך אפילו בשקר הזה הקב"ה משתמש כדי לקדם את האינטרסים האלוהיים של תיקון העולם. בסופו של דבר, יכירו וידעו כולם שה' הוא אחד ושמו אחד, ואז נוכל להגיע ללימוד הגדול השני – שגם האנושות היא אחת וכל בני האדם הם אחים אוהבים.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק י': כי מן היום הראשון נשמעו דבריך

בפרק י', דניאל נמצא בתענית של שלושה שבועות, ובסופם הוא רואה מראה משונה: "וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז, וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁי

פרק ט': למענך אלוהי

בפרק ט', אחר שדניאל התבונן בנבואת ירמיה על ירושלים, הוא פונה לקב"ה בתפילה ובתחנונים, בצום ובשק ואפר. אפשר לומר שבפרקנו דניאל עורך סליחות; פסוקים רבים מפרק ט' משוקעים בסליחות לימי שני וחמישי לחודש אלול