פרק י"א: גומל נפשו איש חסד

בפרק י"א נאמר: "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי" (משלי י"א, יז). דרכם של המשלים בספר משלי שאפשר לפרשם בכמה וכמה פנים. הפשט לפסוק זה כך הוא: איש חסד - גומל לנפשו, ואיש אכזר - עוכר את שארו. כלומר: מי שעושה חסד לאחרים גומל בסופו של דבר טוב לנפשו, כי הרגשת החמלה הזו ממלאת את נפשו ברוך ונעימות, ולעומתו מי שהוא אכזר – הוא עוכר את מידותיו, בשרו ופנימיותו. הגאון מוילנא פרש שמדובר פה במידה כנגד מידה: מי שגומל חסד לבריות – אף הם יגמלוהו טובה בבוא זמנו כשיצטרך לכך, ומי שהוא אכזרי לבריות – הם עתידים להתאכזר אליו בזמן שיזדקק להם. בתמצית: כל מה שאדם עושה לאחר – לעצמו הוא עושה.

פירוש אפשרי נוסף הוא שמדובר באדם שנגמל מתאוותיו, כאשר הדרך הטובה לעשות זאת היא על ידי שעבר תהליך ארוך שבו הוא סר מן הרע ועושה את הטוב בהדרגה, וזהו: "גומל נפשו איש חסד", ויש דרך רעה לעשות זאת על ידי שמתנכל לגוף ומייסר אותו, וזה: "ועוכר שארו אכזרי". חכמים הקפידו והזהירו את האדם שישמור על גופו ולא יזיק לו, כך בגמרא (תענית יא) מובא שהנזיר שכביכול התקרב לה' צריך בכל זאת לכפר על נזירותו ולהביא קרבן בסוף ימי נזרו. ואף לדעת ריש לקיש שם בגמרא ש"כל היושב בתענית נקרא חסיד" יש לדייק ולומר שמדובר באדם שבחר בדרך הראויה והמדודה והשתמש בתענית בתור תרופה זמנית, שהרי ריש לקיש מביא כראיה לדבריו את חלקו הראשון של הפסוק שבפרקנו: "גומל נפשו איש חסד" (שזוהי הדרך הראויה להגמל מן התאוות כפי שאמרנו), אך גם הוא יודה שעושה כחלקו השני של הפסוק - מי שהוא "עוכר שארו" – הוא "אכזרי" ואינו הולך בדרך הנכונה.

פירוש עמוק מצאנו במדרש (ויקרא רבה ל"ד, ג): "'גומל נפשו איש חסד' (משלי י"א, יז) זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצווה. אמרו לו: וכי מה מצווה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצווה היא? אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי תאטראות ובבתי קרקסיאות - מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב 'כי בצלם אלהים עשה את האדם' (בראשית ב', ו) על אחת כמה וכמה". עד כאן המדרש עסק בכבוד הגוף החיצוני. ממשיך המדרש ומספר לנו על הלל הזקן: "גומל נפשו איש חסד - זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא [עם האורח שבביתי]. אמרו לו: כל יום אית לך אכסניא? [וכי בכל יום יש לך אורח?] אמר להם: והדין נפשא עלובתה לאו אכסניא הוא בגו גופא [האם נפשי העלובה שבתוך גופי לא נחשבת כאורחת] - יומא דין היא הכא למחר לית היא הכא [שהנפש היום היא כאן ומחר אינה]". יש חשיבות גדולה לבריאות ולאסתטיקה של הגוף, ויש לכוון את הכוונה הראויה כשעושים כן. חכמים בגמרא אמרו (שבת נ:): "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר: כל פעל ה' למענהו" ואומר שם רש"י: "בשביל קונהו - לכבוד קונהו דכתיב (בראשית ט) כי בצלם אלהים עשה את האדם, ועוד: דהרואה בריות נאות אומר: ברוך שככה לו בעולמו". וממשיך: "כל פעל ה' למענהו - הכל ברא לכבודו". מי שמסתכל על חסדו של אלוהים יודע שהוא צריך לנהוג עם נפשו בחסד כפי שאלוהים נתנה לו בחסד. ומי שעוכר את גופו ונפשו - הוא כופר בטובה ואינו גומל חסד עם מה שנתן לו הבורא. אשריו של מי שמבין שצריך לגמול לנפשו חסד.