בפרק י"א הנביא הושע ממשיך לתאר את אהבת אלוהים לישראל: "ועמי תלואים למשובתי" (הושע י"א, ז) - ישראל לכודים במצבם, לכודים במרד הנעורים ובקטנות התפיסה שלהם. יש שפרשו: תלואים - תלויים ועומדים, תוהים, מסופקים - האם כדאי להתקרב לאלוהים או לא כדאי? האם כדאי להשאר "נער ישראל" שדעת אלוהים שלו קטנה או שמא הגיע העת להתבגר? "והנביאים אל על יקראוהו" (שם) - הנביאים באים ומספרים להם: יש לכם תפקיד גדול, התבגרו! אך בפועל: "יחד - לא ירומם" (שם) האומה בכללה לא מצליחה להתרומם למדרגת חזון הנביאים. והאלוהים מתאונן ואומר להם: "איך אתנך אפרים, אמגנך ישראל? איך אתנך כאדמה, אשימך כצבאים?" (שם, ח). הקב"ה מרחם על ישראל ואומר להם שעל פי הדין - היה צריך לעשות עמם משפט כפי שנעשה באדמה וצבוים - שתי ערי סדום ועומרה שנהפכו בחרון אף ה' בימי אברהם. אך מהפכה חייבת לקרות! בסדום ועמורה - המהפכה היתה הפיכת הערים לשממה. וכאן - המהפכה מתרחשת בתוך ליבו של אלוהים: "נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי. לא אעשה חרון אפי, לא אשוב לשחת אפרים, כי אל אנכי ולא איש. בקרבך קדוש, ולא אבוא בעיר" (שם, ח-ט). יש שפרשו: הקב"ה הוא הקדוש השוכן בקרב ישראל, לא מעוניין במפלתם ובשנאתם ("עיר" מלשון שנאה). עוד אפשר לומר על המילים "ולא אבוא בעיר" כי אלוהים מעדיף שלא לבוא בעיר על מנת שלא לראות את ישראל בשפלותם ובעקבות כך יצטרך להענישם, אלא הוא מעדיף בשלב זה להעלים עין ממעשיהם.
הגמרא דורשת על כך (תענית ה.): "ואמר ליה רב נחמן לרב יצחק: מאי דכתיב (הושע יא, ט) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר - משום דבקרבך קדוש, לא אבוא בעיר? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אמר הקב"ה - לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה". יש לאלוהים "ירושלים של מעלה" - מקום אידיאלי שהכל טהור וקדוש בו, הכל ממלא בו את שליחותו. זו עיר של מוסר אשר אלוהים יכול לבוא בה, אך הוא אינו מסתפק בכך. הוא מעוניין ראשית כל בעבודת האדם - בתיקונה של "ירושלים של מטה". כל מי שאהבת ירושלים חרוטה על ליבו עליו לזכור שתפקידנו לפתוח את שערי הכניסה לירושלים - שערי האהבה, שערי הצדק, שערי תיקון האחווה, שערי חברת מופת.