פרק י': איש לאוהליך ישראל, ראה ביתך דוד

הסבא היה רועה צאן בקטנותו, ידע לגלות רחמנות, ידע להבחין בקטן מבלי שהגדול יסתירו. הוא עשה משפט וצדקה לכל עמו - לכל השבטים, לכל המעמדות. הוא ניהל יומן שירה, בו השתפך - גם בזמן היותו מלך - באהבת אלוהים, בבדידות והתבודדות, ברצון להידבק במוסר ובצדק. הוא אף הסתופף בהיכל המנגנים וידע נגן ושיר. בנו, נולד עם כפית זהב בפה. יחד עם זאת, הוא זכה לחכמה אלוהית ייחודית והיתה לו משימת בנייה כבירה מיום עמדו על מלכותו. הוא ידע לשבת על כס המשפט, ידע מה הם אנשים קשי יום וידע להתבונן על האנשים הנמצאים בשוק. היו לו רגעי שיא של רוחניות וקרבת אלוהים, אך גם נטייה לחומרנות. בימיו, היתה "ירושלים - של זהב" - כפשוטו. הנכד, נולד לממלכה מושלמת. מיזם הבנייה כבר הסתיים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. המלכות עבורו היא פריבילגיה ולא שליחות. העם מבקש הבנה מהמלך בדמות הקלה מעול המיסים. החוויות שאותן עובר המנהיג הן חשובות מאוד לדרך הנהגתו. רחבעם חווה חוויות של עשיר, הוא לא מסוגל לרדת אל העם. הוא דוחה את עצת הזקנים של שלמה אביו, אלו שחוו חוויות בדומה לאביו וסביו, ומתייעץ עם ה"ילדים" שגדלו איתו, אלה שחוו את החוויות של העושר. הוא מחליט להשיב את העם כעצת הילדים ואומר להם: "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי - בָּעֲקְרַבִּים" (דברי הימים ב י', יד). בדבריו, רחבעם גורם לעם לדחות את כל הצלחותיו ואת כל הצלחות אביו וסבו. העם מורד ומואס במלכות בית דוד ואף בבית המקדש שבנה שלמה: "וַיָּשִׁיבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִיד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי? אִישׁ לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל! עַתָּה, רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִיד..." (שם, טז). בית המקדש הפך מבחינת העם לביתו של המלך לבדו ולא לבית אלוהים הנדרש על ידי כל בשר. משראו שרחבעם דואג למלכותו ולא לעמו, כל אותה רוח התנדבותית שהיתה לעם בימי דוד ושלמה נזרקה לאחור. חלום הממלכה המאוחדת נגוז. וכך, רחבעם שהיה אמור להרחיב את רוח העם פספס את שמו ומטרתו בעולם. דווקא הוא זה שגורם להתפצלות המלכות, ומעתה ואילך - דורות על גבי דורות יאמרו בנוסח הוידוי: "מרדנו במלכות שמים, מרדנו במלכות בית דוד, מאסנו בבית המקדש - ושלשתם אנחנו מבקשים".