פרק ט': שירת עשרת בני המן

סיפור תליית עשרת בני המן המופיע בפרק ט' של המגילה נכתב בצורה של שירה ונקרא בנשימה אחת. כך אומרים חכמים בגמרא (מגילה טז:): "אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ו"עשרת" [המילה עשרת שמופיעה לאחר מכן] - בעי למימרינהו כולהו בנשימה אחת [צריך לאמרם כולם בנשימה אחת]. מאי טעמא? דכלהו בהדי הדדי נפק נשמתייהו [כולם ביחד יצאה נשמתם]". כשרב אדא אומר שיש לקרוא את שמות בניו של המן בנשימה אחת, הכוונה היא שצריך לקרוא את שמותם בכוונה אחת, וזאת כנגד כוונה אחת רעה שהיתה לעשרת בני המן – להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. תלייתם לא היתה נקמה סתמית בבניו של אדם רשע, אלא בעשיית דין וצדק כנגד בנים שהיו בדעה ובעצה אחת עם אביהם.


עוד אומרת הגמרא: "אמר רבי יוחנן: "וא"ו דויזתא צריך למימתחה בזקיפא כמורדיא דלברות [את האות ו' של ויזתא צריך לכתוב במתיחה לרוחב השורה כתורן של ספינה, ויש אומרים שצריך גם להאריך באות וא"ו בקריאתה]. מאי טעמא? כולהו בחד זקיפא אזדקיפו [מפני שכל בני המן נתלו בעמוד אחד]". הסברנו כי "מורדיא דלברות" הוא תורן של ספינה, אך יש שמסבירים שמדובר במוט ארוך שהיו שמים בסירות שהיו שטות בנהרות, ובעזרתו היו מסתייעים כדי לחלץ את הסירה מסלעים ומהמורות שהיו נקרים בדרכה. אפשר לומר שהסירה השטה בנהרות ונתקלת בסלעים ובמהמורות מסמלת את היציאה מן הגלות שאף היא כרוכה בקשיים ובעיכובים רבים, ובעזרת "נצח ישראל" – המוט המתוח - נוכל להיחלץ מהצרה שלפנינו, עד שהסירה תגיע לחוף מבטחים.


ממשיכה שם הגמרא ואומרת: "אמר רבי חנינא בר פפא: דרש ר' שילא איש כפר תמרתא, כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו ו"מלכי כנען" - שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה. מאי טעמא? שלא תהא תקומה למפלתן". כלומר, כל השירות במקרא נכתבות על הקלף בצורה של אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח לסירוגין – כמו אבן ירושלמית, מלבד לשתי שירות במקרא – זו של עשרת בני במן ושירת "מלכי כנען" (31 המלכים שנפלו בידי יהושע) שנכתבו מילה על גבי מילה בטור אחד. טעם הדבר הוא לרמוז לאי יציבותם של אותם רשעים ושאין להם תקומה למפלתן. מה הרעיון המסתתר בדברי חכמים כאן? אפשר לבאר כי שתי השירות הללו, של עשרת בני המן ושל מלכי כנען – שונות הן ביותר. לעומת יהושע בן נון הכובש את ארץ ישראל והלוקח ביד רמה את המלוכה מאת אותם מלכים – יש לנו את מרדכי ואסתר שתולים את עשרת בני המן ועושים דין ברודפיהם, אך מותירים את המלוכה בידי אחשורוש. אפשר לראות בכך השוואה בין מנהיגותו של יהושע בן נון שהכניס את עם ישראל לארץ ישראל לבין המנהיגות הזמנית של מרדכי ואסתר בפרס שהצילה את היהודים באופן זמני. זו לא הפעם הראשונה שיהושע בן נון מועלה בהקשר של חג הפורים. הלא כבר במשנה במסכת מגילה נאמר כי זמן הפורים שונה בין ערי הפרזים לבין הערים המוקפות חומה, והקריטריון להבדלה בין הערים הללו הוא שבערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון חוגגים בט"ו באדר, ובשאר הערים חוגגים בי"ד. ושאל הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה א', ה): " ולמה תלו הדבר בימי יהושע? כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חרבה באותו הזמן, כדי שיהיו קוראין כבני שושן, ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה. אף על פי שהן עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושע – קורין בט"ו, ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה". כלומר, מתחת לפני השטח מסתתרת כאן ביקורת אל מרדכי ואסתר שלא העלונו לארץ ישראל, בכך שהקרדיט ניטל מהם וניתן לאיש שהכניסנו לארץ ישראל – יהושע. ברוח הדברים הללו ניתן לומר שכאשר ראו חכמים שהמגילה בתוכנהּ מלאה בנופי הגלות ובתיאורי היופי שבארצות הנכר, ואילו ירושלים נזכרת בה כעיר רחוקה ונדחת בפסוק: "אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (אסתר ב', ו), באו חכמים ואמרו: אנו נשיב את המיקוד לארץ ישראל. וכך, חכמים קובעים את תאריך הפורים לפי ימיו של האיש הראשון שייסד את מדינת היהודים - ימי יהושע בן נון. זו מעין "עקיצה" עבור כל יהדות הגולה – שאמנם ההצלה נעשתה במקור עבורם, אך החגיגה הנצחית תקבע לא על פי זמנם אלא על פי זמן ארץ ישראל.