פרק ט': למענך אלוהי

בפרק ט', אחר שדניאל התבונן בנבואת ירמיה על ירושלים, הוא פונה לקב"ה בתפילה ובתחנונים, בצום ובשק ואפר. אפשר לומר שבפרקנו דניאל עורך סליחות; פסוקים רבים מפרק ט' משוקעים בסליחות לימי שני וחמישי לחודש אלול וליום הכיפורים (על פי המסורת של אחינו הספרדים, לכל הפחות). דניאל יודע כיצד להתפלל לקב"ה ובמה לרצות את קונו, ועל כן דברים רבים מהתחנונים והסליחות נלמדים ממנו.


כך למשל: "לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם" (דניאל ט', ז) – פסוק עליו מבוסס הפיוט "לך ה' הצדקה" המופיע בתחילת הסליחות. דניאל מזכיר את הבושה באמרו: "וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים" – ללמדנו שהבושה היא חלק מבקשת המחילה. הגמרא במסכת ברכות אומרת: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלין לו". אפשר לומר הבושה מוכיחה על האדם שהוא לא מזוהה עם החטא, ועל כן שערי המחילה פתוחים בפניו.


בהקשרו של הפסוק: "חָטָאנוּ וְעָוִינוּ, הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ, וְסוֹר מִמִּצְוֹתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ" (דניאל ט', ה) מביאים חכמים בגמרא (יומא לו) מחלוקת בעניין סדר הוידוי - רבי מאיר אומר שהסדר הוא: עויתי, פשעתי, חטאתי, ואילו חכמים אומרים שהעוונות הלא הם הזדונות, הפשעים הם המרדים, והחטאים הם השגגות - ומאחר שהתוודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתוודה על השגגות? אין זה הגיוני להתוודות מן הכבד אל הקל, אלא כך עליו להתוודות: חטאתי, עויתי ופשעתי לפניך, וכפי שעשה דניאל.


פסוק מרכזי נוסף בסליחות של הספרדים הוא: "לַא-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ" (דניאל ט', ט). פסוק זה נאמר בארבעים ימי הסליחות ובכל תפילה ותפילה ביום הכיפורים לפני קבלת עול מלכות שמים. הדבר המעניין הוא שאנו אומרים את הפסוק הזה פעמיים, כאשר בפעם הראשונה אנו אומרים אותו בשינוי קל וחותמים במילים המופיעות בסוף פסוק י"א: "כִּי חָטָאנוּ לוֹ", ולאחר מכן אנו חוזרים על הפסוק כצורתו המקורית וחותמים ב"כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ". לעניות דעתי, השינוי הזה נעשה על בסיס הגמרא הנזכרת שלימדה אותנו לבקש על הקל תחילה (חטא) ורק אחר כך על הכבד (מרד).


זוכר אני את הניגון של הרב עובדיה יוסף זצ"ל כאשר היה מתפלל בסליחות ההמוניות ברחבת הכותל, וקולו נשבר בלבו בקרבו באמרו: "אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר. לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ" (דניאל ט', יט). דניאל יודע לפרוט על מיתרי התפילה והתחנונים, הוא פונה לקב"ה וכדרכו של משה מבקש ממנו לגאול ולפדות את עם ישראל על מנת לקדש ולגדל את שמו, ולא לחללו חלילה.


את המילים "לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי" אנו מכירים היטב מפיוטו הנפלא של רבי דוד אִבְּן פַּקוּדָה שיועד במקור לסליחות של תפילת שחרית של יום הכיפורים ובסופו של דבר נכנס אף לסליחות של עשרת ימי התשובה. רבי דוד אבן פקודה הוא בן דודו של רבינו בחיי אִבְּן פַּקוּדָה, מחבר חובות הלבבות, וחי בסוף המאה האחת עשרה בספרד. כמו דניאל – גם הוא חש בעומק הגלות וחפץ לרצות את קונו. הוא שואל ממילותיו של דניאל, וכך כל בית פותח ב"למענך אלוהי" ומסתיים ב"ה' הקשיבה, ועשה אל תאחר":


"לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי, רְצֵה עַם לְךָ שִׁחַר

לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ, בְּמַעֲמַד הַשַּׁחַר

ה' הַקְשִׁיבָה, וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר"