פרק ט"ז: זה היה עוון סדום אחותך

פרק ט"ז, לדעת רבים, הוא הקשה שבנבואות התוכחה. לא רק של הנביא יחזקאל - אלא של כל הנביאים. מדרש תנא רבי אליעזר אמר עליו: "אין מפטירין (קוראים בציבור) 'את הודע את ירושלים'". ואכן, בפרק זה הנביא אומר דברים קשים לישראל ומכנה אותם בכינויים קשים ביותר. מרגיש אני את רגישותו של המדרש ועל כן אף אני לא אעסוק בירושלים, אלא אתמקד בפסוק העוסק בחטאת סדום.


הנביא אומר שלירושלים יש שתי אחיות: אחות גדולה - שומרון שמה, ואחות קטנה וסדום שמה. רבי משה דוד וואלי, מחכמי איטליה, שואל: האם בימי יחזקאל הנביא, סדום היתה מיושבת? והלא סדום חרבה בימי אברהם אבינו! הוא משיב לשאלה וזו לשונו: "סוד הענין הוא, שאף על פי שנחרבו הערים - עדיין נשארה קליפתה וטומאתה, וזה גרם אל ירושלים שנתקלקלה בשכונתה". האנרגיה הסדומית לא סרה מעל המקום, והיא פשתה ועברה לירושלים. נרצה לעמוד על שורש חטאה של סדום. אנשי סדום היו ידועים ב"מיטת סדום" האכזרית, וכן היו נותנים לעני פרוטה ומסמנים אותה כדי שאיש לא יתן לו תמורתה דבר. אלו היו אנשים אכזריים ביותר, ואילו כך מתאר הנביא את חטאת סדום: "הנה, זה היה עון סדם אחותך: גאון (גאווה) שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל ט"ז, מט). זה כל עוונה של סדום? היכן הלכה לה כל רעות הלב, האדישות והאכזריות בהריגת אנשיה?


בפרק ה' של מסכת אבות מצאנו ארבע התייחסויות של אדם לממונו ולממון חברו, והראשונה שבהן היא: "האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית, ויש אומרים: זו מידת סדום". הכיצד מידה בינונית זו נחשבת כמידת סדום? אלא, יש להבין את הדברים לעמקם. חכמים הם מחנכים, הם מבינים מה גרם לחטאיהם של אנשי סדום, מה היה בשורש הדברים, והם אבחנו ששורש הדבר היה בשלוה הכפולה שהיתה להם: שבעת לחם ושלות השקט (ראשי תיבות שלו"ה). זוהי שלוה בגוף וברוח שהיתה להם. השלוה הכפולה הובילה אותם להתרכזות עצמית של חברה שלמה - "שלי שלי, שלך שלך". כאשר אדם אחד או שניים אומרים זאת, ניחא. אך כמאמר חז"ל במשנה באבות, כאשר "ויש אומרים" - כשחברה שלמה אומרת כך, אזי "זו מידת סדום". אם אינך מחזיק ידי עני ואביון, הדרך לכשלון מוסרי גורף קצרה וחלקלקה.