פרק ט"ו: עבודת השמחה

מן התנאים הבסיסיים המאפשרים את השמחה נמצא את הענווה, הפשטות וישרות הלב. בפרק ט"ו, דוד מעלה את הארון בשמחה. מה שמאפשר את שמחתו ואת שמחת העם כולו הם אותם דברים שמנינו. מרכז הפרק הוא החוק והסדר. כך למשל, ארון ה' מובל כשנושאים אותו הלויים על כתפיהם כפי שציווה משה, וכן עבודת הניצוח נעשתה באופן מסודר: "וּכְנַנְיָהוּ שַׂר הַלְוִיִּם בְּמַשָּׂא יָסֹר בַּמַּשָּׂא, כִּי מֵבִין הוּא" (דברי הימים א ט"ו, כב), ורש"י מבאר: "יסר במשא - מייסר ומוכיח אותם על המשא בניגון נעימות שיר, אם להרים קול אם להשפיל". אך יש בפרק גם חריגת מן החוק היבש. כך למשל, השוערים בבית המקדש שלא יכולים להיות משוררים בדרך כלל (עד כדי כך ששוער ששורר - חייב מיתה), ובפרקנו היו חלק מהם גם למשוררים. המלבי"ם אומר שלפי הדין אין מוסיפים בעבודת הלויים בבית המקדש על שישה נבלים וצלצל אחד ולא פוחתים מתשעה כינורות, ואילו כאן בהעלאת הארון מצאנו שמונה נבלים, שישה כינורות וצלצל אחד. דבר נוסף שקרה באותה שעה שלא כסדר הרגיל הוא שכל בן ישראל שידע לנגן הצטרף לחגיגה וניגן, מה שאסור בבית המקדש. המפרשים הסבירו ואמרו שהדברים נעשו לכבוד הארון ומחוץ לבית המקדש ולכן הותרו לשעה.


הכתוב מתאר לנו את לבושם של דוד והלויים באותה שעה של העלאת הארון: "וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ, וְכָל הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְהַמְשֹׁרְרִים וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁרְרִים, וְעַל דָּוִיד אֵפוֹד בָּד" (שם, כז). רש"י מבאר: "ולפי שהיה דוד משורר כמו לויים, לבש גם הוא לבושיהם שלבשו גם הם". ומהו אותו אפוד בד שלובש דויד? - "הוא מין לבוש שעשוי כעין האפוד של כהן גדול" (מצודת דוד), דהיינו: לבוש המיוחד למי שמתבודד בעבודת ה'. המלבי"ם משווה בין הנאמר בפרקנו לבין הנאמר בספר שמואל, והוא עומד על כך שבספר שמואל התייחד דוד בשלושה עניינים: בגופו - שרץ בכל עוז לפני הארון, במלבושיו - שהיה חגור אפוד כלבוש הכהנים ולא כלבוש מלכות, ובמה שהשתתף עם כלל ישראל שהעלו את הארון בתרועה ובקול שופר. ובפרקנו, עזרא (שהוא מחבר ספר דברי הימים לפי דברי חכמים) מוסיף לפרש שדוד היה מכורבל במעיל בוץ וכמוהו גם הלויים. דוד, אם כך, נמצא במצב מעניין; הוא גם מתערה עם כולם ולובש לבוש כמותם, אך הוא גם לובש אפוד בד ייחודי המסמל את עבודת ה' המיוחדת לו. וכך, זוכים ליתרונות שני הצדדים - השמחה היא שמחה של הכלל, ובתוכה גם זהותו המיוחדת של דוד מוצאת את מקומה.


הפרק מסתיים במעשה מיכל בת שאול: "וַיְהִי אֲרוֹן בְּרִית ה' בָּא עַד עִיר דָּוִיד, וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ" (שם, כט). בספר שמואל מתאר הכתוב שמיכל ראתה את דוד מפזז ומכרכר והיא יוצאת לקראתו ומטיחה בפניו דברי עלבון. כאן הכתוב לא מתאר את דבריה של מיכל אלא רק את שהיה על ליבה באותה שעה. אומר על כך רש"י: "לפי שספר דברי הימים בשביל כבוד דוד, הוא לפיכך אין כתוב כאן מה אמרה מיכל לדוד כמו שכתוב בשמואל: "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים..." - כי זילותא של דוד היה שאמרה לו אשה כן". זהו ההבדל התהומי בין מיכל ובית אביה שהיו מורמים מעם לבין דוד שהיה איש של החיים, איש שנלקח מהנווה שאחר הצאן ומשם נמשח למלך, איש שיודע שהתנאי לשמחה אמתית היא ענווה, פשטות וישרות הלב.