פרק ט': ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית

לאחר שהנביא ראה את כל תועבות ירושלים, הוא שומע את קולו הגדול של אלוהים קורא לו: "קרבו פקודות העיר" (יחזקאל ט', א), והוא קורא לששה ממלאכיו עושי דברו העתידים להשחית את ירושלים. לאחר מכן, מתואר כיצד השכינה עוזבת ומסתלקת מבית המקדש, כאשר המדרש משלים את התיאור כיצד השכינה קשה לה לעזוב את המקדש, והיא מגפפת ומנשקת את הקטנים בעת לכתה. אלוהים אומר למלאך עם קסת הסופר שיעבור בתוך העיר ירושלים, "והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה" (שם, ד) - ובכך יסמן כביכול את כל אלו המצרים על החרבן על מנת שיינצלו מן המשחית. או אז ה' קורא לששת המשחיתים לצאת ולהשחית את העיר, לא לפגוע באנשים המסומנים בתו, ולהתחיל את פעולת ההשחתה מן המקדש. משמע לכאורה, שהאנשים הצדיקים לא נמצאים במקדש - שכן הפורענות מתחילה שם. מצד שני נאמר אחר כך: "ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית", כאשר "אנשים זקנים" הוא כינוי לאנשים צדיקים (זקן - זה קנה חכמה). הגמרא (שבת נה.) מסבירה את פסוק זה בשונה מהבנתנו הראשונית, ומבארת שהקב"ה חזר בו מדבריו והנחה את המשחיתים להרוג גם את אותם אלו שסומנו בתו במצחם. וכך הוא לשון הגמרא:


"דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב (יחזקאל ט ד) ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה; אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה; אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים! אמרה לפניו: ריבונו של עולם! היה בידם [של הצדיקים] למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם! אמרה לפניו: ריבונו של עולם! אם לפניך גלוי - להם מי [האם] גלוי? - והיינו דכתיב (יחזקאל ט ו): זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו וממקדשי תחלו - וכתיב [סוף הפסוק]: ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. תני רב יוסף: אל תקרי ’[ומ]מקדשי' אלא 'מקודשי': אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו! ומיד (יחזקאל ט ב) והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו בידו ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחושת; מזבח הנחושת מי הוה [האם היה קיים אז]? - אמר להו הקב"ה: התחילו ממקום שאומרים שירה לפני". כלומר, מדובר על המקום של מזבח הנחושת, המקום שבו הלויים היו אומרים בו שירה ומנגנים בכלי שיר, היה להם כח של דיבור ושירה, כח להביע את עצמם כלפי הציבור - והם לא עשו זאת ולא מיחו בידם, ולכן הם יהיו הראשונים שהמשחית פגע בהם.


המסר עבורנו הוא שאי אפשר להסתפק בלהיות צדיקים ולקיים את התורה מאלף ועד תיו איש איש בביתו, אלא צריכים להיות צדיקים המעורבים בבריות, היודעים לרומם את הבריות ואת מצבם המוסרי.