פרק ט': אשת חכמה ואשת כסילות

בפרק ט' מופיעים שלושה סיפורים הניתנים להתפרש כסיפור אחד. בפרק הקודם, החכמה קראה בקול גדול ברחובות ובאם הדרך, אך לא מצאנו שהיה לה בית. אמנם היא סיימה את דבריה ברמיזה על בית: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (משלי ח', לד), אך רק בפרקנו היא אומרת במפורש שיש לה בית: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (שם ט', א). המספר שבע מסמל את עולם הטבע (מהר"ל), ואפשר שבכך החכמה רומזת לכך שאין היא מתנגדת לעולם הטבע אלא היא מתאימה לאדם מצד טבעו, ולראיה - יש בביתה אוכל ושתיה כבשאר בתים: "טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ" (שם, ב). אלא שלחכמה יש בעיה – היא אינה יכולה לשווק את עצמה בכוחות עצמה מפני שהיא נתפסת כזקנה ומיושנת, ולכך היא שולחת את נערותיה למען יקראו את הצעירים אל ביתה: "שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת" (שם, ג). הנערות הולכות לעשות נפשות ברחובות העיר, אך בשונה מהאשה הזרה שבפרק ז' המפתה את הנערים בלשון רכה וחנפנית, נערות החכמה קוראות ואומרות את האמת בצורה גלויה: "מִי פֶתִי - יָסֻר הֵנָּה, חֲסַר לֵב - אָמְרָה לּוֹ: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה" (שם, ד-ו). בניגוד לאשה הזרה שלא הזמינה את הנער לסעודה אלא רק מילאה את תאוותה בו והשליכה אותו לרחוב לאחר מכן, החכמה פותחת את דבריה בהזמנת אורחיה וקרואיה לאכול ולשתות למען יתיישב ליבם תחילה. כאמור, את חלק מדברי החכמה קראו נערותיה באופן ישיר וגלוי. יש בכך גם משום פחיתות כבוד לנערים. לכך, החכמה באה ומתקנת את הרושם הראשוני שנוצר ומפייסת את אותם הנערים שאזרו אומץ והגיעו אל ביתה לבקש חכמה: "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ, אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (שם, ז-ח). אומרת החכמה לנערים: אילו הייתי מחזיקה אתכם כפתאים – לא הייתי מזיקה את עצמי על ידי שאוכיח אתכם ותשיבו לי בדברי ליצנות. בכך היא אומרת לנערים כי בעצם בחירתם לבוא אל בית החכמה נגלה שלמפרע כחכמים הם נחשבים. ואכן, בדרך כלל כאשר באים להוכיח אדם – מומלץ להוכיח אותו מצד החכמה שבו (למשל: "חכם כמותך לא מתאים שינהג כך וכך"). בהמשך, החכמה מרעיפה על הנערים מחכמתה: "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח" (שם, ט), ואף מודיעה להם כי החכמה תסייע להם להגיע ליראת ה' ולקדושה: "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה" (שם, י), וכן כי היא מאריכה ימיו של אדם: "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (שם, יא). יחד עם זאת, היא גם מזהירה: "אִם חָכַמְתָּ - חָכַמְתָּ לָּךְ, וְלַצְתָּ - לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (שם, יב) – אם הפכת את דברי החכמה בסגנון ציני למטרת חיצי לעגך – לבדך תשא בתוצאות. החכמה ניתנת לרציניים בלבד.

לבסוף מתוארים הפתאים שלא נכנסו לבית החכמה ולא ישרו את דרכם, להם אורבת אשת כסילות: "אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה" (שם, יג). בניגוד לחכמה שבנתה את ביתה במתינות ולא במרכז העיר, אשת הכסילות זמינה יותר ויושבת במרכז העיר: "וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת" (שם, יד). שם, היא פוגשת את הנערים העוברים בדרך ומפתה אותם: "לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם" (שם, יד). ובמה היא מפתה אותם? "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ׃ מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (שם, טז-יז). על מנת לפתות את הנערים, היא אומרת להם כי הלחם והמים מוסתרים המה ועל כן עליהם לסור לביתה, אך בפועל - אין אצלה לא לחם ולא מים, לא גנובים ולא מסותרים, אלא רפאים – גויות של אלו שנפתו לקולה: "ְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ" (שם, יח).

כל אחד מאתנו יכול לקרוא את הפרק ולזכור בנקודות חייו האם הוא בחר ללכת לדבר הזמין שהתגלה לו בסופו של דבר כ"אשת כסילות הומיה", או שמא בחר ללכת לדבר שעבורו צריך לעמול ולעבור כברת דרך ארוכה עד להגעה ליעד הנכסף. כל אחד מאתנו יודע לאיזו "אשת" הוא שמע – אשת חכמה או אשת כסילות.