פרק ט': אשר בשערה ישופני

הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" הסביר כי כל אחד מהרעים כלל בדבריו את דברי חבריו, ולכן יש לראות את דברי איוב המשיבים על דברי אחד מן הרעים כתגובה גם לדברי הרעים האחרים. בפרקנו, למשל, יש לראות את דברי איוב כתשובה גם לבלדד השוחי וגם לאליפז התימני.

איוב פותח את דבריו בפרקנו בדיבור על גדלות הבורא: "אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי כֵן וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל" (איוב ט', ב), ומצרף לדבריו שאלה: "הֵן יַחְתֹּף - מִי יְשִׁיבֶנּוּ? מִי יֹאמַר אֵלָיו מַה תַּעֲשֶׂה?" (שם, יב) – אלוהים יכול להשתמש בכוחו הגדול גם לרעה, ואין מי שיוכל לעשות דבר בעניין. מתוך סערת נפשו איוב אומר כי אין השגחה פרטית ומידת הדין היא אקראית: "אִם קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי לֹא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי, אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם" (שם, טז-יז). דברים אלו מזכירים לנו את קללת הנחש: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג', טו). בכך איוב מערבב בין הנחש - שהוא השטן והיצר הרע לבין אלוהים. על פסוק זה דרשה הגמרא (בבא בתרא טז.): "אמר רבה: איוב - בסערה חרף ובסערה השיבוהו. בסערה חרף – דכתיב: 'אשר בשערה ישופני'. אמר לפניו: רבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב?" רוח הסערה שאליה מתכוון כאן איוב הם כוחות המשחית המסעירים את העולם. במילים אחרות מדבר כאן איוב על השטן, ותוהה שמא השטן מהווה חציצה בין אלוהים לבין עולמו, שמא הוא זה שמונע את ההשגחה הפרטית וממידת הצדק לחול בעולם? משיבה הגמרא: "בסערה השיבוהו - דכתיב (איוב לח, א) 'ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר... אזר נא כגבר חלציך אשאלך והודיעני' אמר לו הרבה נימין [שערות] בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה - שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת, שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת - מחשיכות מאור עיניו של אדם. בין גומא לגומא לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי?!". הקב"ה משיב לאיוב שהוא אכן משגיח על האדם עד לפרטי פרטים של חייו. השאלה הזו של קיומה של ההשגחה הפרטית תמשיך ללוות אותנו בהמשך הספר, ועוד נרחיב בה בע"ה.