פרק ח': מה אדיר שמך בכל הארץ

בפרק ח', מציב המשורר את השאלה החשובה: במה האדם זוכה לתשומת ליבו של אלוהים יותר מכל נברא אחר? הפרק פותח בשאלה זו: "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (תהילים א', ב). המשורר מביט בפלאי הבריאה ושאלתו מתעצמת: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ? וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ" (שם, ד-ז). לאדם ניתנה ממשלה ושלטון בטבע, וגם את מדעי הרוח נתן לפניו (ציפור שמים) וגם את חקר התהומות: "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו - צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי, צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים" (שם, ח-ט). כל הגדולה הזו - לשם מה היא ניתנה? התשובה ניתנת בפסוק האחרון במזמור: "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ" (שם, י). הקב"ה בחר ששמו יתגדל דווקא על ידי בני האדם בארץ. רבי יהודה הלוי יקרא לזה "הענין האלוהי" - הענין שיש לאלוהים עם ישראל (ודרכו לעולם כולו). השאלה אכן גדולה היא, מה יתן ומה יוסיף האדם לאלוהים, מה יערוך אדם לפני אל? ובכל זאת - יש לנו ידיעה ברורה, שאלוהים בחר בנו לעבוד איתו על מנת לקדם את ההיסטוריה.


במדרש נאמר שבשלושה מקומות המלאכים היו מערערים על דבריו של הקב"ה: כאשר הקב"ה רצה לברוא אדם - נמלך במלאכים ואמר: "נעשה אדם". כאשר בא ליתן תורה לישראל - שאלוהו המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו?" וכן, כאשר ביקש הקב"ה להשרות שכינתו במשכן שאלוהו המלאכים כדבר הזה. כמדומני, שדברי המדרש מכוונים כלפי שלוש קדושות עליהן מערערים המלאכים: קדושת האדם, קדושת הזמן וקדושת המקום. שלושת המרכיבים הללו שייכים רק לעולם הזה ולא לעולם המלאכים. ולפי הסבר זה, הפסוק האחרון בפרקנו נאמר על ידי המלאכים שהגיעו בסופו של דבר למסקנה: "ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ" (שם, י) - ומבקשים מה' שישאיר את גדולתו בארץ.


ישנו פסוק חידתי המובא בתחילת המזמור: "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם" (שם, ג). אפשר להסבירו בפשטות שהקב"ה מייסד עוז וגבורה מתוך הבל פיהם של תינוקות רבן ובעזרתם נלחם באויבים. פיבל מלצר בספרו "פני ספר תהילים" מביא כמה ביאורים לפסוק זה, ובין היתר - שהמשורר מעלה בזכרונו את המעטים והחלשים שנצחו את המרובים והחזקים - אולי יוסף מול אחיו, שמואל מול עלי, דוד מול גלית. והוא מסיים באמרו: באמת, מעולם לא היו אומרי המזמור מסוגלים להבינו כשם שאנו מבינים אותו כיום - בימי תקומת מדינת ישראל. "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם" - כמה עוללים וצעירים עזרו לאלוהים לייסד עוז, להשבית אויב ומתנקם - בלחמם בצוררי עמם? הם, העייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, הנוטפים טללי נעורים עבריים, והם עומדים לבלי נוע, ואין אות אם חיים הם או ירויים, אבל אלה העוללים והיונקים - שייסדו עוז. ואני הקטן ממשיך את דבריו ואומר: בדם הזה שעליו מדינת ישראל קמה מוטל עלינו להמשיך את העוז, ואין עוז אלא תורה, ואין עוז אלא רוח האומה, כאשר המטרה היא להביא ל"מה אדיר שמך בכל הארץ" - לייצא את שם ה' לעולם כולו.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א