פרק ח': חדוות ה' היא מעוזכם

בפרק ח' - ראש השנה הגיע, והוא עוצב בימי עזרא ונחמיה בבכי ובשמחה כאחד – גם כיום דין וגם כיום שמחה. כולם נאספים במקדש ומקשיבים לתורה – דבר המשמח בפני עצמו, אך הם גם בוכים. ומאז - היום הזה נושא בתוכו את שני הניגודים הללו, כמאמר הפיוט המספר את העקידה: "עין במר בוכה ולב שמח". עזרא עומד על מגדל עץ אשר עשו במיוחד למעמד הזה, קורא מספר התורה, כל העם מקשיב ועונה "אמן, אמן". וכך אומר הכתוב: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח', ח). "ויקראו" - מפני שכאשר עזרא קורא לפניהם והם מקשיבים לו, הרי זה נחשב כאילו הם קראו בעצמם, מדין "שומע – כעונה". אם כן, היתה הקשבה. כמו כן היה גם תרגום, שכן הכתוב אומר שהם קראו בספר תורת האלוהים "מפורש". ובנוסף: "וְשׂוֹם שֶׂכֶל", דהיינו: הטמעת ובחינת הדברים בשכל האישי; לא רק קריאה ושמיעה פסיביים – אלא גם קריאה אקטיבית שמובילה ל"וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" – הדברים נתיישבו על הלב, שהוא מקום הבינה. אפשר גם לדרוש "וְשּׁוֹם שכל" בשי"ן ימנית ודגושה, על שם שהם שמו ואמדו את הדבר ששמעו בשכלם ומצאו שהשכל מסכים למסורת ולמילה הכתובה וכך התורה התקבלה על לבם ביתר שאת.


כאמור, העם בכו לשמע דברי התורה מפי עזרא: "וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ - כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (שם, ט). היוצא מדברי עזרא ונחמיה לעם כאן הוא שבמצב של קדושה (כביום ראש השנה) אין עצבות ונהי, כי אם שמחה. והם חוזרים על הדברים ביתר פירוט: "וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ - כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (שם, י). הם אומרים להם: יש כח לשמחה להגן עליכם ולשמש לכם למעוז לא פחות מהצום והתענית.


כאשר נאסף העם ביום השני הם קוראים בתורת ה' על חג הסוכות וממהרים לקיים המצווה בהידור רב, עד שנאמר: "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא, וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (שם, יז). הרב קוק מבאר כי חג הסוכות הוא החג שבו מודגש ענין השמחה, כי לאחר שעברו ימי הדין על האדם אפשר שהחיות והחיוניות שלו ידעכו – כאדם שעבר ניתוח מורכב ומתיש שפגע גם בחלקים טובים שבו הזקוקים להתאוששות, ולכן על מנת להשיב לאדם את חדוות החיים מצווים אותו על השמחה היתירה בחג הסוכות. כך גם בתחיית האומה בימינו – אחר שהאומה היתה בעצב נוראי בחרבן וגלות, יש צורך לעורר את השמחה ולהדגיש אותה: "הבה נגילה, הבה", "הבה נרננה", "הבה נשמחה". וכן, עבודת השם בשמחה הופכת רק בדורנו להיות דרך לרבים. רק לאחר קום מדינת ישראל שתחיה התחילה נהירה רבתי אחר תורתו של רבי נחמן מברסלב שהדגיש את השמחה בעבודת הבורא ואת הרחקת הייאוש – "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". רבי נחמן שחי לפני כמאתיים שנה לא משך אחריו בחייו כמות תלמידים קרובה לזו שיש לו בימינו, ומה שאפשר את הנהירה אחר תורתו היא גאולתנו והקמת המדינה, וכשיש לך עצמאות - אתה יכול לעורר את השמחה לבטח.


כאמור, ביום השני של ראש השנה עזרא קורא לעם בתורה בעניין חג הסוכות. נשאלת השאלה: מדוע לא הוזכר כאן יום הכיפורים שחל בי' בתשרי, קודם לחג הסוכות? אפשר לתרץ שעל יום הכיפורים עזרא לא היה צריך לצוות אלא דווקא על חג הסוכות, כי בזמן הגלות חג הסוכות לא נעשה בשמחה מרובה ובחדווה, וmuo יום הכיפורים נעשה באותו אופן בגלות ובארץ ישראל. אך אפשר גם לומר שבאותה שנה דחו את יום הכיפורים לאחר חג הסוכות, מפני שעזרא ראה צורך לעורר את השמחה בעם בחג הסוכות ורק אחר כך לעשות את יום הכיפורים בכ"ד בתשרי, כפי שמתחיל פרק ט': "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם" (שם ט', א).