פרק ח': והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד

בתחילת הספר ראינו שליבו של איוב לא היה שלם בקרבו על מעשה בניו והיה מהרהר אחריהם: "אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם?" (שם א', ה). לאחר מכן ראינו כי על אף שבניו מתו, איוב לא ערער על מידת הדין שתקפה את ביתו, עד שהכתוב מעיד עליו: "בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים" (שם, כב). לעומת זאת, כאשר היסורים החלו לבוא על איוב בעצמו, אז הכתוב שינה במקצת והעיד עליו: "בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו" (שם, י) – וחכמים דייקו שבשפתיו לא חטא איוב, אך בליבו כן חטא. מדוע כאשר בניו מתו איוב שתק ואילו כאשר היסורים תקפוהו הוא החל להרהר אחר מידת הדין? משיב הרמב"ן: איוב ידע שהוא בעצמו צדיק אך לא היה בטוח כלל בצדקת בניו, ולכן הוא הצדיק את הדין כלפי בניו אך לא כלפי עצמו. כל הטרוניה שהשמיע איוב היתה על חוסר הצדק שבמצבו האישי.


כעת, בפרק ח', בלדד השוחי נכנס לתמונה ומוכיח את איוב על שאמר שאלוהים מעוות את המשפט והצדק: "עַד אָן תְּמַלֶּל אֵלֶּה וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי פִיךָ? הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק?" (איוב ח', ב-ג). הטיעון שמגייס בלדד לעזרתו הוא: "אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ - וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם. אִם אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל אֵל וְאֶל שַׁדַּי תִּתְחַנָּן, אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה - כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ, וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד" (שם, ד-ז). כאן בלדד רואה לתוך נבכי נפשו של איוב ומבודד את דינו מזה של בניו: בניך מתו מפני שחטאו, ואילו אתה צדיק ועליך להתעורר ולהתחנן על נפשך לפני אלוהים. אם תעשה כן, אלוהים ייטיב עמך עד שאחריתך תהיה טובה מימי ראשיתך.


בתלמוד (קידושין מ:) דרשו את דברי בלדד הללו: "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: למה צדיקים נמשלים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, נקצץ נופו - כולו עומד במקום טהרה. כך הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה כדי שיירשו העולם הבא, שנאמר (איוב ח', ז) והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד". הצדיק משול לאילן שעושה את רוב פירותיו במקום טהרה – הוא עושה מצוות ומעשים טובים, אך בכל זאת - "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ) – יש לצדיק איזה 'ענף' שנוטה למקום טומאה. לכך, הקב"ה 'מקצץ' את הענף הסורר, נפרע מן הצדיק על מיעוט העוונות שבידו בעולם הזה עד שנמצא שכולו נקי וטהור. ממשיכה הגמרא ומשלימה את התמונה עם הדימוי המקביל של הרשעים: "ולמה רשעים דומים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה, נקצץ נופו - כולו עומד במקום טומאה. כך הקב"ה משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה כדי לטורדן ולהורישן למדריגה התחתונה, שנאמר (משלי י"ד, יב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". בין כך ובין כך, האדם נמשל לעץ השדה - כשם שהאילן עושה פירות בענפיו, כך האדם עושה מצוות ומעשים טובים באיבריו. הצדיק עושה את רוב מעשיו במקום טהרה, והרשע עושה אותם במקום הטומאה. אשרי אדם שיודע לעשות את פירותיו במקום הנכון.