פרק ח': בין דעת אלוהים למיתולוגיה

בפרק ח' אפשר ללמוד מה בין אמונת אלוהים לאמונה מיתולוגית: "ואראה והנה דמות כמראה אש ממראה מתניו ולמטה אש, וממתניו ולמעלה כמראה זהר, כעין החשמלה. וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי ותשא אתי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אתי ירושלמה במראות אלוהים אל פתח שער הפנימית הפונה צפונה אשר שם מושב סמל הקנאה המקנה" (יחזקאל ח', ב-ג). כאשר באים חכמים לדרוש את הפסוקים המפליאים והכביכול אנושיים הללו, הם נזהרים ביותר; רש"י מזהירנו בפירושו לפסוק ט': "אסור להתבונן בפסוק זה!". זאת מפני שאלוהים הוא הנבדל, המופשט, אינך יכול לתת לו גוף ולא דמות הגוף ועליך להרחיק מעליך כל דבר שאתה יכול לצייר בדעתך האנושית על אלוהים. להבדיל, במיתולוגיה הדמיון האנושי פורה מאוד. לכל סיפור יש כמה וכמה גרסאות, הדמיון נפרז. הדבר כך לא רק אצל המאמינים במיתולוגיה, אלא אפילו אצל חכמינו כאשר הם דנים במיתולוגיה, אוספים הם את כל הדעות המוזכרות בנושא ומציינים אותן בריש גלי. זאת מפני שבמיתולוגיה המומצאת מותר לספר את כל הסיפורים בגלוי.


בפסוק י"ד נאמר כך: "ויבא אתי אל פתח שער בית ה' אשר אל הצפונה, והנה שם הנשים ישבות מבכות את התמוז". מיהן הנשים הללו ומהו התמוז אותו הן מבכות? יש לפחות חמישה פירושים בנדון:


רש"י אומר שהתמוז היה צלם שהנשים היו מחממות אותו מבפנים, ועיניו היו עשויות מעופרת, וכאשר החום היה רב - העופרת היתה ניתכת ודמות הצלם נראתה כבוכה לפניהן, והנשים היו רואות בכך כהזמנה לעבודת הצלם שכביכול בוכה ומבקש מהן תקרובת.


הרד"ק אומר שהנשים היו משמחות את העבודה הזרה בחודש תמוז, וכן מביא הוא פירוש נוסף לתמוז, שהוא: "שרוף" - שהיו הנשים יושבות ובוכות על ילדיהם שנשרפו בגיא בן הנום. פירוש מפליא נוסף אותו מביא הרד"ק בשם הרמב"ם, והוא - שהיה נביא בשם "תמוז" שקרא למלך אחד וציווהו לעבוד שבעה כוכבי לכת ושנים עשר מזלות, ואותו מלך כעס על הנביא שביקש ממנו את הדבר הזה והמיתו מיתה משונה. ובליל מותו של הנביא - תמוז - התקבצו כל הצלמים מקצוץ הארץ אל היכל בבל, לצלם הזהב שהוא צלם השמש, והיה זה הצלם תלוי בין שמים וארץ ונפל לתוך ההיכל, וכל הצלמים סביבו, והיה מספר להם מה שארע לתמוז הנביא, והצלמים כולם בוכים וסופדים כל הלילה. וכאשר היה בבוקר, עופפו כל הצלמים להיכליהם בקצות הארץ, והיה זה להם לחוק עולם בתחילת יום ראשון מחודש תמוז בכל שנה, יספדו ויבכו על התמוז.


במחקר המיתולוגיה מצאו שהתמוז היה אל האהבה, או אל הפריון שהנשים היו יושבות ומבכות אותו. לעבודה זרה אין אהבה ואין פריון, ובמקום לעבוד את אלוהים הנבדל והמופשט האוהב את ישראל, אותן נשים פרשו לעבודה מבוזבזת וחסרת אהבה ופריון.