פרק ז': לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם - מכת האדישות

פרק זה הוא שיר יפיפה על הרס וחרבן. אומר הנביא: "כה אמר ה' אלוהים: רעה אחת רעה הנה באה" (יחזקאל ז', ה). רעה אחת שהיא גדולה מכולן קרבה ובאה, הלא היא חרבן בית המקדש. "קץ בא, בא הקץ, הקיץ אליך הנה באה". הקץ למלכות יהודה קרב ובא, קץ שהיה מצוי בפוטנציאל זה זמן מן, שהה בתרדמה, וכעת הקיץ מתרדמתו ובא ירושלימה. "באה הצפירה אליך יושב הארץ, בא העת קרוב היום, מהומה - ולא הד הרים" (שם, ז). הצפירה היא התפארת של מלכות יהודה ששקעה והלכה, ויש אומרים שהיא תפארת מלכות בבל הבאה כנגד ירושלים, ויש מבארים: צפירה מלשון צפרא, בא הבוקר האמור לבשר את הגאולה וכעת יהיה מלא ביאוש ובפורענות. וכבר אמר המשורר יהודה פוליקר: "ערב טוב תקווה, בוקר טוב יאוש. מי הבא בתור, ומי בתור הבא". "עתה מקרוב אשפוך חמתי עליך וכליתי אפי בך ושפטתיך כדרכיך ונתתי עליך את כל תועבותיך, ולא תחוס עיני ולא אחמול, כדרכיך עליך אתן, ותועבותיך בתוכך תהיין וידעתם כי אני ה' מכה" (שם, ח-ט). אנו רגילים לחותמת "אני ה'" הבאה כהכרה בה' בתור מנהל העולם ונאמן לשלם שכר, וכאן יש תוספת לביטוי: "אני ה' מכה". אני הוא ולא אחר שמביא עליכם את הפורענות. במילים אחרות: הקריטריון של המוסר בעצמו, הוא קם להכות אתכם. "החמס קם למטה רשע (שם, יא). אומר רש"י - החמס אשר בידכם, הוא קם עליכם למטה רשע לשחתכם. כמו שנאמר בתהילים ל"ד: "תמוטט רשע - רעה". הרעה שעשה הרשע היא שגורמת להתמוטטותו של הרשע. "לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם" (שם). הנביא משתמש בלשון נופל על לשון, אך העם אדיש. העם לא הומה כנגדו. מבאר הרד"ק - "לא מהם - לא ישאר אחד מהם שלא ימות. ולא מהמונם - ריבוי הממון שלהם לא ישאר בידם. ולא מהמהם - לא תהיה המיה של אבות על בנים או של בנים על אבותם, כי כולם ימותו. ולא נה בהם - לא יהיה נהי, בכי, מרוב הצרות שירדפום - לא יבכו החיים על המתים. מכת אדישות תכה בהם מרוב תלאות. ובכל זאת, הנביא כן מציין מתי מעט שכן יהמו באותה שעה: "ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות, כולם הומות איש בעונו" (שם, טז). מי שהיה פליט - ימצא קצת זמן להמות, אך מי שהיה בתוך המכה עצמה, לא יכול היה לתת לרגשותיו ביטוי. היש מכה גדולה מזו? -המכה שבה האדם הופך להיות אדיש לסבלו ולסבל האחר?