פרק ז': כְּרוּב, אַדּוֹן, וְאִמֵּר

בפרק ז' נסתיימה החומה והועמדו דלתותיה, ונחמיה מעמיד "משמר אזרחי" מאנשי ירושלים – "אִישׁ בְּמִשְׁמָרוֹ וְאִישׁ נֶגֶד בֵּיתוֹ" (נחמיה ז', ג). אך גם לאחר שירושלים מוקפת חומה, נחמיה מבחין כי "כיכר השוק ריקה" - העיר גדולה ורחבה והעם מעט בתוכה. הוא מבין כי עליו להרבות את מספר התושבים בעיר, והוא מתאר את התוכנית שעלתה בליבו לעשות כן: "וַיִּתֵּן אֱלֹהַי אֶל לִבִּי וָאֶקְבְּצָה אֶת הַחֹרִים וְאֶת הַסְּגָנִים וְאֶת הָעָם לְהִתְיַחֵשׂ וָאֶמְצָא סֵפֶר הַיַּחַשׂ הָעוֹלִים בָּרִאשׁוֹנָה וָאֶמְצָא כָּתוּב בּוֹ" (שם, ה). כאן מופיעה רשימת יוחסין של אנשי העלייה שכמעט זהה לזו שבפרק ב' בספר עזרא, ומתוכה יקח נחמיה (בפרק י"א) מעשר אדם ויושיב אותם בירושלים. מי הם האנשים המופיעים ברשימה? חלק מהאנשים הם מיוחסים ביותר ועלו ארצה יחד עם זרובבל: ישוע, נחמיה, עזריה, מרדכי בלשן (שיש מחכמינו המזהים אותו עם מרדכי היהודי ממגילת אסתר), ועוד. לעומת זאת, חלק מהאנשים המופיעים ברשימה רחוקים מלהיות מיוחסים, כמו למשל: "וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח, תֵּל חַרְשָׁא: כְּרוּב, אַדּוֹן, וְאִמֵּר. וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם" (שם, סא) – אלו אנשים שהגיעו מבבל ואין להם כתבי יחס כלל. כמו כן, גם כהנים חסרי יחוס מופיעים ברשימה: "וּמִן הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם, אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָא וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה" (שם, סג-סד). והכתוב מפרט במה הם "נמאסו" מן הכהונה: "וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד הַכֹּהֵן לְאוּרִים וְתוּמִּים" (שם, סה). חכמים אומרים שהַתִּרְשָׁתָא הוא נחמיה ששתה יין נסך בהיתר חכמים, והוא אומר כאן לאותם כהנים שלא יאכלו מקדשים מסוימים עד שיבוא מי שיכול לשאול באורים ותומים (למעשה הכוונה עד שיבוא המשיח, שהרי בבית שני לא היו אורים ותומים).


בכל אופן, אנו רואים שיש ברשימה זו אנשים מיוחסים יותר ומיוחסים פחות. בפרק רביעי של מסכת קידושין הנקרא "עשרה יוחסין עלו מבבל" דנה הגמרא בעניין היוחסין, כאשר ספרי עזרא ונחמיה משמשים מקור נכבד לסוגיות שם. באחת הסוגיות שם, הגמרא דורשת את שמות המקומות "תל מלח" ו"תל חרשא" המופיעים בפסוק ס"א בפרקנו, ואומרים שלא מדובר בשמות סתמיים של מקומות אלא בשמות המציינים את מידותיהם של האנשים הדרים שם. וכך לשון הגמרא (קידושין ע.): "תל מלח - אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשה סדום שנהפכה לתל מלח. תל חרשא - זה שקורא 'אבא' ואמו משתקתו ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם - זה הוא אסופי שנאסף מן השוק". ועוד דורשת הגמרא על המשך הפסוק: "כְּרוּב, אַדּוֹן, וְאִמֵּר - אמר רבי אבהו: אמר אדון [הקב"ה]: אני אמרתי יהיו ישראל לפני חשובים ככרוב [מכרובי המקדש], והם שמו עצמם כנמר". הכרובים שהיו מחובקים זה בזה בקודש הקודשים מסמלים נאמנות זוגית בין כנסת ישראל לקב"ה, והנמר מסמל קלקול מוסרי בזוגיות. לאחר מכן מובאת גרסה אחרת עם מסקנה הפוכה: "איכא דאמרי [יש אומרים]: אמר רבי אבהו: אמר אדון: אע"פ ששמו עצמם כנמר הן חשובים לפני ככרוב". כלומר, הקב"ה אינו מתייאש מעמו ואינו מביע אכזבה ממנו, אלא אוהב את בניו אפילו במצבם הירוד.


והנה רבותיי, ההיסטוריה חוזרת - יש כאלו שלא יכולים לברר את יהדותם גם בקיבוץ הגלויות של ימינו. בפרקנו אנו רואים שנחמיה לוקח מעשר גם מאותם אנשים שאינם מיוחסים ושיהדותם הוטלה בספק ומעלה אותם לירושלים, מפני שהוא מבין שגם הם חלק מתהליך הגאולה, גם עליהם יש לשמוח. כך גם בימינו, כאשר הגיעו אחינו מברית המועצות לשעבר וכן מאתיופיה ומשאר ארצות – לא תמיד ידענו לשמוח בהם ולשלב אותם במעגל הריקודים אלא הקפדנו להביט תחילה באילן היוחסין שלהם. בזמנו אמרתי לאחד מהרבנים הגדולים שבימינו שהגלות עשתה באותם יהודים שמות עד כדי שהם לא יכולים להגיש לנו את כתב היחס שלהם, ועלינו לבחור באיזה צד אנחנו נמצאים – האם אנו בצד הגלותי שממשיך לערער את זהותם כפי שהגלות עשתה להם, או שמא נגאל אותם ונאפשר להם לברר את זהותם ולחבר אותה לעם היהודי על ידי שנאפשר להם להתגייר בנקל ולא נערים עליהם קשיים מרובים בתהליך. עלינו לאחות ולהתאחות עם האחים הללו, להביט בהם בעין טובה ולראות כיצד הצבע שלהם משלים את הפסיפס המיוחד והמגוון של אומתנו.