פרק ז': חזיון המלכויות

מפרק ז' ועד לסוף הספר, דניאל מרים את מבטו ואת מבטינו אל אחרית הימים. הוא חוזה חזיונות מדהימים עליהם נחלקו המפרשים כיצד לבארם. אם פרק ו' הסתיים בכך שדניאל הצליח במלכות דריווש ובמלכות כורש הפרסי, בפרק ז' דניאל חוזה על אבדנן של המלכויות הללו. במידת מה, הוא חוזה את כריתת הענף שעליו הוא יושב.


פרק ז' פותח בתיאור חזיון שרואה דניאל, ובו ארבע רוחות השמים מגיחות לים הגדול, ומתוך כך ארבע חיות גדולות ושונות זו מזו עולות מן הים: הראשונה נדמית לאריה, השניה לדב, השלישית לנמר והרביעית לחיה משונה. מדוע בחיזיון זה המלכויות עולות מתוך הים דווקא? אם נתבונן, נראה כי כל מלכות נולדת מתוך תרבות מסויימת. ומה מוליד את התרבות? המפגש של הרוח עם החיים. אפשר לומר כי התרבות היא למעשה הִתרבות צורות החיים. והנה, בים ישנן כמויות גדולות של צורות חיים, וכאשר ארבע רוחות השמיים "פגשו" בים – קמו ונהיו להן מלכויות.


כאמור, החיה הראשונה העולה מן הים נדמית לאריה, אך יש לה כנפי נשר והן נמרטות ממנה. וכך נאמר (בתרגום): "הָרִאשׁוֹנָה כְּאַרְיֵה וּכְנָפַיִם שֶׁל נֶשֶׁר לָהּ, רוֹאֶה הָיִיתִי עַד אֲשֶׁר נִמְרְטוּ כְנָפֶיהָ וְנִשְּׂאָה מִן הָאָרֶץ, וְעַל רַגְלַיִם כְּאָדָם הוּקָמָה, וּלְבַב אָדָם נִתַּן לָהּ" (דניאל ז', ד). מלכות זו היא מלכות בבל, כפי שלימדנו ירמיה הנביא שדימה אותה לאריה ולנשר (ירמיה ד' וכן מ"ח). המשמעות של מריטת הכנפיים מן החיה היא שהרוח נעזבה ממנה, תרבותהּ נשכחה. בנוסף, החיה הזו נסתלקה מן הארץ בסופו של דבר וניתן לה לב אנוש – דבר המסמל את החלשות מלכות בבל.


לאחר מכן, עולה החיה השניה והיא דומה לדב: "וְהִנֵּה חַיָּה אַחֶרֶת שְׁנִיָּה דּוֹמָה לְדֹב, וּלְצַד אֶחָד הוּקָמָה" (דניאל ז', ה) – היא ממתינה שמלכות בבל תסתיים כדי שהיא תקום, "וְשָׁלֹשׁ צְלָעוֹת בְּפִיהָ בֵּין שִׁנֶּיהָ, וְכֵן אוֹמְרִים לָהּ: קוּמִי אִכְלִי בָּשָׂר רָב" (שם) – חיה זו היא דשנה ומלאה, וממשיכים לומר לה שכל ייעודה הוא להמשיך ולאכול עוד ועוד. זוהי מלכות פרס, כפי שמוזכר בגמרא (מגילה יא): "אלו פרסיים שאוכלים ושותים כדב, ומסורבלים בשר כדב, ומגדלים שיער כדב, ואין להם מנוחה כדב". כך גם ראינו את התנהלותו של אחשורוש מלך פרס ש: "עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו... בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם" (אסתר א', ג-ד). וכן נאמר על המן שהיה מתרברב בגדולתו: "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ" (שם ה', יא).


החיה השלישית נדמית לנמר: "אַחֲרֵי זֶה רוֹאֶה הָיִיתִי וְהִנֵּה אַחֶרֶת כְּנָמֵר, וְלָהּ אַרְבַּע כְּנָפַיִם שֶׁל עוֹף עַל גַּבָּהּ, וְאַרְבָּעָה רָאשִׁים לַחַיָּה, וְשִׁלְטוֹן נִתַּן לָהּ" (דניאל ז', ו). המפרשים מבארים שמדובר במלכות יוון, שבה אלכסנדר מוקדון מינה במותו ארבעה מושלים שימשיכו את דרכו, והיא כנמר מנומר – שגזירותיהם של מלכיה היו מנומרות ומשונות זו מזו. ליוון יש ארבע כנפיים גדולות, יש להם רוח גדולה. וכן, הזוהר הקדוש אומר: "דרכיהם של היוונים קרובים לאורח האמונה". ירמיה לימד אותנו שיוון היא כ: "נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם" (ירמיה ה', ו) - כלומר, יוון יצרה לנו גלות בתוך ארץ ישראל פנימה מבלי להגלותנו בפועל. עוד אפשר לומר שלכל נמר יש נימור משלו, דהיינו: יש בו חוסר אחידות, תערובת. ואמנם, על המפגש שלנו עם יוון איננו יכולים לומר בבירור האם בסופו של דבר היה הוא לנו לטוב או לרע.


לבסוף, עולה החיה הרביעית מן הים. לפי רש"י והמדרש, חיה זו נחלמה בלילה אחר – כי היא מלכות קשה השקולה כנגד שלושת המלכויות הראשונות. זוהי חיה משונה ביותר: "אַחֲרֵי זֶה רוֹאֶה הָיִיתִי בְּחֶזְיוֹנוֹת לַיְלָה, וְהִנֵּה חַיָּה רְבִיעִית נוֹרָאָה וַאֲיֻמָּה וַחֲזָקָה יוֹתֵר, וְשִׁנַּיִם שֶׁל בַּרְזֶל לָהּ גְּדוֹלוֹת, אוֹכֶלֶת וּמְדִקָּה, וְהַשְּׁאָר בְּרַגְלָהּ רוֹפֶסֶת. וְהִיא מְשֻׁנָּה מִכָּל הַחַיּוֹת אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ, וְעֶשֶׂר קַרְנַיִם לָהּ" (דניאל ז', ז). זו החיה היותר משמעותית לנו זה למעלה מאלף שנה. רש"י, שחש בעומק גלות רומי תחת יד תגרת הנצרות מפרש את החיה הזו על מלכות רומי ועל גלגולה המאוחר יותר - הנצרות. רב סעדיה גאון, שחי קצת לפני רש"י תחת יד האסלאם מפרש את החיה הרביעית על ארם והעולם מול מלכות ישמעאל והאסלאם. ממשיך דניאל ומתאר לנו את החיה המשונה הזו: "מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בַּקַּרְנַיִם, וְהִנֵּה קֶרֶן אַחֶרֶת זְעִירָה עָלְתָה בֵינֵיהֶן, וְשָׁלֹשׁ מִן הַקַּרְנַיִם הָרִאשׁוֹנוֹת נֶעֶקְרוּ מִפָּנֶיהָ. וְהִנֵּה עֵינַיִם כְּעֵינֵי אָדָם בְּקֶרֶן זוֹ, וּפֶה מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת" (שם, ח). מה תוכן דברי החיה? רש"י מפרש שהדיבור הזה הוא של טיטוס שחרף וגידף כלפי מעלה, והקרן היא הנצרות שהתגלגלה ממלכות רומי. רס"ג מפרש שהקרן היא מלכות ישמעאל שכבשה את העולם התרבותי של פרס ובבל, "והפה מדבר גדולות ואומר: שלחני אלוהים". רס"ג מתכוון בדבריו אלה אל מחמד שראה את עצמו לא פחות ולא יותר כשליח אלוהים. כך גם מפרש האבן עזרא: "המלך האחרון יחשוב לשנות מועדים וחוק" – וכפי שביקש מחמד לשנות את מועדי ישראל ותורתם. חכם ספרדי אחר, דון יצחק אברבנאל, שסבל תחת תגרת הנצרות וגורש מספרד מפרש כרש"י שהקרן האחרונה היא הנצרות, רומי. וכך לשונו: "האפיפיור וכת כומרי ישוע, אומר כנגד האלוה יתברך: "וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלּלון", ובענין המילול הזה מייחסים לה' יתברך דברים אשר לא כן, אשר לא כדת". האברבנאל מכניס את הישמעאלים כנספחים תחת יד הנצרות, ובסוף דבריו הוא אומר שהקרן הקטנה הזו של הנצרות והאסלאם מפילה את כל אומת אדום והישמעאלים. ימים יגידו אם זו המלחמה שאנו חווים כיום בין תרבות המערב לתרבות האסלאם.


מאיר אריאל ז"ל מפרש בשירו "חית הברזל" את החיה הרביעית לאדם התחרותי הבונה מגדלים שנוגסים בתכול השמים, לאדם הלובש מסכת ברזל ומלביש את ידיו בכח ברזל, אדם שעיניו נתונות למחשבים ולא לעיני זולתו. חית הברזל אצל מאיר אריאל היא "תקופת המתכת, עידן הברזל, הזו הרביעית שראה דניאל בחזיונות לילה, אז בבבל, האם זה עכשיו שוב מתגלגל?". זו שאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו: האם לא הגיעה השעה להשליך מעלינו את נשל הברזל?


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק י"א: ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו

הרמב"ם מתייחס לפרק י"א בדניאל בשני מקומות. הפעם הראשונה היא באיגרת תימן. יהודי תימן שולחים לרמב"ם אגרת בעקבות המבוכה הגדולה שארעה להם – המלך המוסלמי אונס אותם להתאסלם, ובמקביל ישנו יהודי שמספר על עצמו

פרק י': כי מן היום הראשון נשמעו דבריך

בפרק י', דניאל נמצא בתענית של שלושה שבועות, ובסופם הוא רואה מראה משונה: "וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז, וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁי