פרק ז': גם שיבה זרקה בו, והוא לא ידע

פרק ז' גדוש בדברי תוכחה של הנביא אל שבט אפרים. אך שבט אפרים הוא גם כל אחד מאתנו ,הלא אפשר לחלץ את דברי התוכחה של הושע ולדבר על מוסר כללי לאדם. "אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז', ח) - פעמים שהאדם מאבד את זהותו כדי למצוא חן בעיני סביבתו, ואינו נאמן לעצמיות האישית שלו. ממשיך הנביא ואומר: "אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה" (שם) - כאשר לא הופכים את העוגה המוצבת על פני הגחלים, יוצא שצד אחד של העוגה נחרך ואילו הצד השני שלא נהפך על פניו - הוא בצקי ואינו אפוי. אילו היה האופה הופך באופן שווה את שני צידי העוגה על פני הגחלים - היו קורמים פניה של העוגה והיתה נאפית היטב. בדומה, אדם המאבד את אישיותו - מצד אחד "נשרף" מהמגע שלו כלפי חוץ, מריקודי ה"מה-יפית" שלו, ומצד שני - הצד הפנימי שלו הוא לא "אפוי", לא עשוי, הוא לא גילה את עצמיותו.


מוסר נוסף שנותן לנו הנביא בפרקנו: "אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע" (שם, ט). זו תמונה מכמירת לב - כשאין לו לאדם ידיעה, כשהוא חסר מודעות למצבו. בספר "שערי תשובה" של רבינו יונה הוא מביא פליאה ותמיהה על האדם המגיע לחצי ימיו ויודע בתוך תוכו שהימים הולכים ודלים ומתחיל הריסות הבנין (גופו מתחיל להחלש), הוא מבין שהוא כצל נטוי וכעשב יבש - אך הוא מדחיק את כל הידיעות הללו כאילו הימים נשארו כמות שהם. לרבי יהודה הלוי ישנו פיוט היתולי ("על נעורים, זקנה ומות") בו הוא מתאר את האדם המנסה לשכוח את שערותיו הלבנות: "שְׂעַר שֵׂיבָה בְּהֵרָאוֹת יְחִידִי, עֲלֵי רֹאשִי קְטַפְטִיהוּ בְיָדִי. הֳשִׁיבַנִי! יְכָלְתּנִי לְבַדִּי, וּמַה תַּעְשֶׂה בְּבֹא אַחֲרַי גְּדוּדִי". כאן שערת השיבה של המחבר משיבה לו דבר, לאחר שהסירה מעליו ושואלת אותו: מה תעשה כאשר נגיע אליך בהמונינו והזקנה תקדמך?


התרופה לכך מצויה בפיוט "שׁוֹאֵף כְּמוֹ עֶבֶד", בו מתאר רבי שלמה אבן גבירול את עצמו כעבד המבקש סליחה מרבו. ובבית הרביעי הוא אומר: "הָהּ לִי בְעֵת רוֹאִי שֵׂיבָה זְרוּקָה בִי, לִבִּי בְּיַם חֶטְאוֹ יִשְׂחֶה בְּמֵי עָצְבּוֹ. נִשְׁמַת מְיַחֲלֶיךָ תָּעִיד עֲלֵי לִבִּי, לֹא יַעֲשֶׂה עָוֶל מֵאַחֲרֵי שׁוּבוֹ" - הרי לנו שרבי שלמה אבן גבירול - שהיה צעיר ונפטר צעיר בשנתו השלושים ושלוש- שם לב לשיבה שנזרקה בו והתעורר מתוך כך לתשובה. התרופה היא ההכרה, הידיעה. אדם צריך לדעת איפה הוא נמצא. חלילה שלא יימצא במצב של "אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע" (הושע ז', ט). מי שיהיה מודע למצבו, ידע לשוב לעצמו ולאישיות שלו.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק י"ד: שובה ישראל עד ה' אלוהיך

פרק י"ד חותם את ספר הושע במה שהושע היה מומחה לו - מצוות התשובה. הושע מצווה על התשובה, אך אינו מטיף לה בקול זעם כי אם בקול רך כקנה: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'

פרק י"ג: שבעו וירום לבם - על כן שכחוני

בפרק י"ג, הנביא הושע - בשם אלוהים - נותן סיבות לחטאם של ישראל: "אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות" (הושע י"ג, ה) - זוכר אני כיצד התנהגתם בארץ שזופת השמש ומלאת הצמאון, וזוכר אני כיצד התנהגתם כאשר נכנסתם לא

פרק י"ב: עוד אושיבך באוהלים כימי מועד

הנביא מתאר את ישראל כבוטחים בעושר שלהם, עושר שהושג בכחש ובמרמה. "כנען - בידו מאזני מרמה, לעשוק אהב" (הושע י"ב, ח) - הכנענים היו סוחרים בארץ, וישראל למדו מהם את דרכי המסחר הפגומות שלהם. "לעשוק אהב" - ל